הטור של שי האוזמן: הרעש שלפני הסערה

כבר הכנתי לכם בראש טור מלא ושלם, רווי התייחסויות לטיפולי הפיקנרול ההגנתיים של הפועל ירושלים, לשינויים במחציות של רומן סורקין, למהלך שכפה הארכה מתוצרת יונתן אלון וכו' וגו' ודו'. ואז הגיעה האזעקה. ובינתיים, כל מה שאנחנו מכירים התהפך.

ובכל זאת, בואו ננסה. המשחק השני (והאחרון?) של סדרת גמר הפלייאוף היה דומה לחלוטין למשחק הראשון ושונה לחלוטין ממנו. הראשון, בכל מקרה, הסתיים עם ניצחון ביתי בשלוש הפרש, עם טענות של האורחת לעבירה שאולי הייתה על ג'ארד הארפר. השני הסתיים עם ניצחון ביתי בשלוש חתכה הפרש, עם טענות של האורחת לעבירה שאולי הייתה על רוקאס יוקובאיטיס. נו, הכל הסתדר והתקזז מצוין.

דיברנו על זה אחרי משחק מספר 1 וזה חזר על עצמו, במובן מסוים, גם אחרי השני. אין שום משמעות להפרש דו ספרתי, בין אם מסמל דומיננטיות של מכבי תל אביב במהלך המחצית הראשונה ובין אם של הפועל ירושלים ברבע השלישי. החוקים של הפלייאוף הזה הם שעדיף לתת לקבוצה השניה את היתרון המוקדם בואכה המאוחר. זה לא באמת משנה. זה לא חשוב.

לפרקים נרחבים של גיים 2 בכלל והמחצית הראשונה בפרט, ירושלים נראתה קטסטרופה. אפשר לדבר טקטיקה ותרגילים, אבל בסוף הכל מתנקז ליכולת לכבוש איזה סל פה ושם. ועזבו רק את האחוזים לשלוש נקודות, שעמדו בשלב מסוים על 1 מ-17, שזה לא טוב במיוחד. ועזבו את האחוזים מהשדה, שלא היו שונים משמעותית. ירושלים פשוט נראתה אומללה בכל פרמטר התקפי. ובעוד כל זה קורה, ולמרות שסורקין סיפק מחצית ראשונה מושלמת, מכבי תל אביב ירדה להפסקה ביתרון (5) שכל כולו חיסרון.

בניגוד גמור לשטף ההתקפי שאפיין את המפגש ביד אליהו הישן, בארנה זה כבר היה דם, יזע ודמעות. ההתקפה הכל כך מתואמת של הצהובים נתקעה בחומות ירושלים ובכריס ג'ונסונים של העולם.

ואם רוצים לדבר מעט טקטיקה, כדאי לתת איזשהי פסקה קטנה על טיפולי הפיקנרול. ירושלים שאפה - והצליחה - לקחת ממכבי תל אביב את האמצע. היא כיוונה הצידה באגרסיביות. וכן, זה עלה לה בכמה לייאפים לא שגרתיים של תמיר בלאט (שהיה נהדר במשך כל הדקות הלא חשובות. שקפא והפסיד בדקות שעשו הבדל). זה עלה לה בכמה טריצות ומהלכים שלא שייכים לכאן של סורקין.

ועדיין, כשהיא הראתה אייס (פעם קראו לזה טופסייד) מול הפיקנרול של עודד קטש, היא כלאה את היריבה שלה בסיטואציה שהותירה אותה חסרת אונים. במיוחד כשהכדור היה בידיים לא בטוחות. למשל, כשהכדור היה בידיים של ג'ימי קלארק השלישי.

במשחק שמוכרע על חודו של, כל מהלך והחלטה הוא המהלך וההחלטה שעשו הבדל. פסק הזמן שלא לקחו, החילוף שלא בוצע. אי אפשר להתעלם במשחק הזה מקבלת ההחלטות של קטש. בטח ובטח עם קלארק. בדומה לגיים 1, הסבלנות של קטש כלפי האיש לרוב מסתיימת כשהכדור בורח לו מהיד. כך קרה גם במשחק הראשון.

אלא שהפעם, למרות משחק מחריד של האיש שהגיע מהרצליה, לרבות מדד יעילות שלילי, לרבות שישה איבודי כדור (מתוך 20 של הקבוצה כולה), הוא נזרק בדקות הסיום אלי פרקט, פעם אחר פעם אחר פעם, ועוד למהלכים התקפיים!

תוסיפו לזה הרכב מאני טיים שכלל את טרביון וויליאמס, רפי מנקו וקלארק עצמו, ותקבלו יופי של אלמנט מיקרו שיכול להסביר את ההפסד הצהוב. תוסיפו לזה את ההצבה של קלארק במהלך שסגר את הזמן החוקי, ותקבלו עוד סימן שאלה.

שני פסקי זמן עוקבים נלקחו כשהשעון הגדול הראה 1.8 שניות, כשהפועל ירושלים במינוס 2. וגם אחרי שחזה ברועי הובר קטן הקומה בדרכו להכניס את הכדור פנימה, בחר קטש להשאיר עליו את קלארק. ולדרוש מקלארק האתלטי והמסור את היכולת להשגיח ולעזור על אחרים. בעוד זה קורה, להבדיל ממצב שבו סורקין - כדוגמה - נשלח כדי ללחוץ על המסירה, קיבל הובר חופש פעולה מוחלט לזהות שחקן פנוי ולנסות לפגוע בו.

בחסות תרגיל שבו קאדין קרינגטון כאילו עולה על חסימה מדורגת, אבל בפועל הוא שזה שחוסם גבית לג'סטין סמית', הצליחה ירושלים לייצר את הפאנץ' המושלם ולהשוות משחק שבו כבר הפסידה. חתכת מהלך שירטט לו שם יונתן אלון. חתכת ביצוע הביאו שם השחקנים שלו, מיובל זוסמן שחתך ופינה נכון לפינה. מהארפר שעלה בזמן למעלה. מקרינגטון שהשתהה בדיוק כמו שצריך וחסם בזווית ובעיתוי המושלם. מהובר שהגביה. מסמית' שנע, זינק, תפס וסיים.

אין הרבה רגעים אלו בחיים של מאמן, אבל הלו - יונתן אלון - הרווחת בצדק את הגיף של חניבעל סמית'.

• 1. איזהו גיבור: הארפר הרגיש ונראה גמור במהלך המשחק הזה. הרגל, הבטן, העייפות, ההגנה של הורד/רנדולף וכו', כל אלו נתנו אותותיהם. הכל הלך קשה. שום דבר לא נכנס. כשהצליח להבקיע את שלשת הבכורה שלו, לא שכח להודות לאל השוכן במרום. ככל שנקפו הדקות, התקדם המשחק וגורל של עונה שלמה עמד על הפרק, כך נסק לו הגיבור של ירושלים. הארפר הצליח להגיע אל הטבעת. הצליח להרים ולדפוק השלשות מעל הורד. הצליח לחבר 31 דקות מלאות אומץ וכישרון. ואי אפשר שלא להזכיר כאן, במקביל, את הגיבור בצד השני. יוקובאיטיס עשה הכל כולל הכל כולל הכל כדי להוציא את הקבוצה שלו מהבור ברגע הסיום, והביא אותה מרחק סמית' אחד מאליפות.
• 2. היתרון שבפנים: כתבנו ודיברנו המון על סורקין בכלל, היתרון שיש למכבי תל אביב בקו הקדמי בפרט ועל עמדה 4 בפרט-רט. כל זה נכון ורלוונטי כשיש ג'יילן הורד. אתמול לא היה אותו, אחרי 37 דקות של כלום. והכלום הזה לא בא לידי ביטוי רק בסטטיסטיקה החלשה מאוד של ההורד, אלא בקטגוריית הריבאונדים המפלצתית של ירושלים: 28 כדורים חוזרים לקחה בעלת הבית בהתקפה, מתוך 62 כאלו שניטלו בצד שאליו היא התקיפה. אלו אחוזי הצלחה יוצאי דופן. ירושלים ניצחה 9:23 בקטגוריית הנקודות מהזדמנות שניה. זהו אלמנט שניטרל, לפחות למשחק אחד, את היתרון התיאורטי של מכבי. כולל את היתרון התיאורטי של הורד.
• 3. משחק 3? מתי? אם בכלל: מי יודע אם ומתי נכתיר כאן אלופה. הכדורסל הוא החיים עצמם, אבל עכשיו, אתם יודעים, זה קצת יותר מורכב.

שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.