12 ישראלים עולים על טיסה. מזג האוויר בלונדון אפור וסגרירי, הגשם מטפטף בעקשנות על שמשות האוטובוס שמסיע אותנו. אף אחד לא מדבר הרבה, נשמעים רק צלילים חלשים מהאוזניות. הגענו. אנחנו מחליפים בגדים בחדר ההלבשה, מותחים את השרוכים, מחליפים מבטים שקטים. חבורת ישראלים אל מול קבוצה מקומית, יציע שמתחיל להתמלא, ושאגות באנגלית שכבר עושות חשק לרוץ. השופט שורק, והמשחק מתחיל. מה שנראה למראית עין כמשחק כדורגל רגיל, הוא למעשה טורניר בינלאומי ש Gett ארגנה לציון עשר שנים להקמת קבוצת הכדורגל שלה. אבל מעבר למגרש, לשערים ולמסירות, יש כאן משהו עמוק יותר, עדות לכוחה של תרבות ארגונית אמיתית.
"תרבות ארגונית" היא לא רק סיסמה שמופיעה במצגות הנהלה או בתיאורי משרות נוצצים. היא לא נוצרת מהצהרות, אלא מהשטח, מהחיבורים הלא פורמליים בין אנשים. נבחרת הכדורגל שלנו לא נולדה מתוך אסטרטגיה מחושבת של מחלקת משאבי אנוש, אלא מתוך צורך טבעי של כמה עובדים שפשוט רצו לשחק. לפרוק אנרגיה אחרי יום עמוס, לשבור את השגרה, ובעיקר להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. כמו על המגרש, כך גם בארגון, החיבור האמיתי נוצר מהאנשים, מהיוזמות הקטנות שהופכות למסורת ומהרגעים שבהם ההנהלה בוחרת לראות, לתמוך ולעודד.
לאורך השנים, המפגשים השבועיים של הנבחרת הפכו לאחת מנקודות המפגש החזקות ביותר בארגון. זה הרבה יותר מכדורגל. זו דרך אחרת להכיר אנשים, ליצור קשרים שלא היו מתאפשרים ביום-יום. פתאום אתה חולק מגרש עם איש שירות לקוחות שאתה מכיר רק מהחתימה שלו במייל, או מוצא את עצמך יוצא לשתות אחרי המשחק עם מישהו ממחלקת הכספים, שתמיד נראה לך רציני ומרוחק. ההיכרות האותנטית והלא מתוכננת הזו יוצרת חיבורים שלא היו מתרחשים בשום ישיבה או פרויקט וכשהם נוצרים, הם לא נשארים רק על הדשא. הם מחלחלים פנימה, משפיעים על הדרך שבה אנחנו עובדים, מדברים, משתפים פעולה.
יש חוויות קטנות שיוצרות תחושת שייכות גדולה. הקבוצה הזו, שנפגשת פעם בשבוע כדי לשחק כדורגל, הפכה לסיפור שמלווה את האנשים גם מחוץ למגרש. עובדים מספרים עליה לחברים, משתפים תמונות, מעלים סטוריז, מתארגנים לנסיעות. נבנתה כאן גאוות יחידה אמיתית, לא כזו שנולדה ממיתוג או קמפיין.
מי שמקשיב מהצד מתחיל לרצות להיות חלק. מישהו שומע על משחק במגרש שכור, על קבוצה שבאה לשחק בדרך חזרה מהעבודה, ושואל אם יש גיוסים. ככה נוצרים שגרירים. לא דרך מצגות או ערכי ליבה, אלא דרך אנשים שמדברים מהלב. אפילו עובדים מופנמים, שמעולם לא כתבו בלינקדאין, התחילו לשתף חוויות על הטורניר, כי כשמשהו אמיתי הוא פשוט קורה.
חזרנו מלונדון עייפים, נרגשים, עם גביע קטן, אבל המיקום שלו בכניסה למשרד מרגיש כמו ניצחון של ממש. לידו תלינו תמונה קבוצתית ממוסגרת, כזו שבכל פעם שעוברים לידה קשה לא לחייך. כי מאחורי החיוך יש משהו עמוק יותר: תחושת שייכות. כזו שנבנית לא בהחלטות פורמליות אלא במגרש, בתיאומים ספונטניים, במסירה שמצליחה אחרי שבועות של ניסיונות. דיברנו על תרבות, על קשרים, על גאווה ובסוף הכול מתחבר לדבר אחד פשוט - כשאנשים מרגישים חלק מקבוצה, הם גם רוצים להישאר, וגם יודעים לספר את זה הלאה.
הכותב הוא מנהל רכש ומתקנים ב-Gett ישראל