כל מי שחזה השבוע בגמר רולאן גארוס ראה שני טניסאים ברמה הגבוהה ביותר של הענף, ששניהם הרגישו הכי טבעי בעולם על הבמה הכי מרכזית של המשחק. שניהם, יאניק סינר וקרלוס אלקראס, הרגישו כל כך טבעי על המגרש המרכזי מאחר ששניהם משחקים טניס כבר 20 שנה או יותר. גם סינר וגם אלקארס משחקים מגיל 3-4 והיה להם את המזל להיות במשפחות שידעו איך לעצב ולטפח אותם כדי להיות הטניסאים הטובים בעולם.
כמעט כל אחד בטופ העולמי בענף שלו נהנה מהשקעה כזו של המשפחה שלו: התחלה מוקדמת וטיפוח קרוב ומסור של המשפחה. הטיפוח הזה גם עולה הרבה מאוד כסף. בעולם, לפי חישובים שנעשו על ידי אקדמיות טניס ועיתונים כלכליים, העלות שלגדל טניסאי לרמה הגבוהה ביותר יכולה לעמוד, בשנים מסוימות, על כ-200 אלף דולר בשנה מגיל 13-14.
מאיסוף נתונים בישראל, מסתבר שההורה הישראלי יוציא הרבה יותר כסף - רק כדי שילדיו ישחקו טניס ברמה סבירה לגילם. כמה יותר? אנחנו מדברים על הוצאה שיכולה בקלות להגיע לחצי מיליון דולר (כמעט 2 מיליון שקל) בעשור.
קחו לדוגמה את איתן ואריאל רוזנמן. שניהם, תאומים, בני 11. הם מתאמנים בטניס באזור מטה אשר מגיל 4. מגיל 7 הם מתאמנים ברצינות. יש להם מאמנת - אתי לוי, ומשכירים עבורם מגרשים ברגבה וקיבוץ לוחמי הגטאות.
רק אימוני הטניס עולים לזוג ההורים שלהם 3,500 שקל בחודש. אימוני הכושר עולים 3,500 שקל נוספים. על ציוד (גידים, כדורים, נעליים וכו') הוריהם מוציאים עוד 750 שקל ומאחר שהם צריכים שירותי מסז'ים ופיזיולוגיה כדי לעשות את ההתאוששות כמו שצריך, מדובר על הוצאה של 1,000 שקל נוספים בחודשים.
על זה אפשר להוסיף 1,000 שקל נוספים על ויטמינים, תוספי מזון, פלסטרים ליבלות (מאוד משמעותי בטניס) ומשחות. וזה ממש לא נגמר רק כאן. על נסיעות לאימוני הנבחרת מוציאים הוריהם עוד 1,500 שקל בחודש ותקציב האוכל של ספורטאים צעירים הוא בערך 150% גבוה יותר מאשר ילד בגילו - רק בשביל לענות על הצרכים הקלוריים והבריאותיים של "הדלק" שלהם.
מדובר על הוצאה של 13-14 אלף שקל בחודש ללא תחרויות. ואלו מחירי פריפריה כי במרכז רוב העלויות גבוהות יותר בעשרות אחוזים. כמה עולה עם תחרויות? שבוע תחרויות בחו"ל עולה 9,000 שקל לפחות.
"אני שיחקתי טניס מגיל 10 ואני גם התחלתי לאמן אותם במשחק" אומר אביהם, מיכאל רוזנמן, מהנדס תקשורת. "אני שיחקתי במרכז הטניס בירושלים כמעט עד גיל צבא ברמה של תחרויות אזוריות וארציות. העלות אז, תחילת שנות ה-2000 לא היתה כל כך גבוהה - בטח לא בכל מה שקשור להשכרת מגרשים, שעות אימון של מאמנים וכו'".
הוצאות כמו שלכם זו הוצאה גדולה מאוד, אתם בונים שזה ישתלם בעתיד?
"אני חושבת שיש כאן עניין משפחתי מאוד חזק ואנחנו לא בוחנים את העניין הספציפי הזה אם ישתלם לנו או לא" אומרת אירה, אמם של איתן ואריאל, שגם היא מהנדסת (מהנדסת חומרים). "בחגים ובסופי שבוע הרי הכל סביב הטניס ולפעמיים כשאין תחרויות רשמיות אז הורים מכל הארץ משכירים מגרשים ועושים תחרויות עצמאיות. מה שאומר שיש קשרים מאוד חזקים עם הורים וקשרים חזקים בין הילדים עצמם. אני מסתכלת על החברויות של הילדים שלי עם בנים ובנות אחרות כמוהם, שהחיים שלהם מסביב לטניס, ואני חושבת שזה מאוד תורם להם".
"הם מוקפים בילדים מאוד רציניים וטובים שמשקיעים את כל הנשמה שלהם במשחק ויש להם הורים כאלה. וזה רווח נקי מעולם הספורט. כאמא אני מאוד מרוצה מזה שהם ילדים כאלה רציניים שנהנים להשקיע הרבה בעצמם ושהחברים שלהם הם כאלה גם. יש להם סגנון חיים בריא, תזונה בריאה וההוצאה הכספית הזו - כן, זה לא קל - אבל זה לא בשביל סבל. יש לה יתרונות גדולים מאוד. זו השקעה בבריאות הנפש ובבריאות הפיזית של הילדים".
"אני בטוח שהיינו משקיעים את הכסף הזה גם בלי שהיה להם אופק מקצועי, זה בלי להסס בכלל אני אומר את זה" אומר מיכאל. "הספורט נותן כל כך הרבה לילד. הרבה מאוד כלים לחיים עצמם שהם לא יקבלו בבית ספר או בשום מקום אחר. אנחנו רואים את זה - את הביטחון שלהם, את הסדר שלהם, את ההשקעה שלהם בלימודים. אלו כלים שהם מקבלים בספורט אז בוודאות, גם אם הם לא יהיו ספורטאים מקצוענים, אנחנו שמחים שהם בספורט תחרותי ומתחרים ברצינות הזו".
השקעה של מאות אלפי שקלים בשנה, האם היה איזשהו איש מקצוע שהסתכל על הילדים ואמר שיש להם עתיד בענף הזה?
"התייעצנו עם מאמן נבחרת הדיוויס כשהם היו בני 10" אומר מיכאל. "זה היה לפני שהם יצאו לאליפות העולם למדורגים בגיל 10. איש מקצוע לא יגיד אם שווה או לא שווה להשקיע את הכסף הזה. אף אחד לא מוכן להתחייב שיצא מהם משהו - וזה רק הגיוני".
ועדיין, יש כאן השקעה פרטית גדולה מאוד עבור שחקנים שיכולים לייצג את ישראל בעתיד והאמת שכבר עכשיו מייצגים את ישראל בתחרויות בינלאומיות. אין שום עזרה מאיגוד הטניס או רשויות אחרות?
"אנחנו ביקשנו עזרה אבל ברשויות אמרו שאין כסף ולא באמת קיבלנו תשובה קונקרטית של למה לא" אומר מיכאל. "אולי מימון יגיע בגיל מאוחר יותר. אני לא רואה הוצאה של האיגוד במשהו שהוא לא בפרויקטים הישירים שלהם. אנחנו פעם בשבוע-שבועיים באימון נבחרת ישראל, מקבלים שלוש שעות אימון במסגרת הזו אבל אין באמת בית או בתים לאיגוד עם שעות אימון מסובסדות או מגרשים מסובסדים. ובעצם כל נסיעה לאליפויות בעולם הן פרטיות למרות שאנחנו תחת דגל ישראל".
ממה שאתם מכירים זה שונה במוקמות אחרים?
"בתחרויות בחו"ל דיברתי עם הורים אחרים ומבחינת כמות השעות שלהם באימוני טניס, כושר, פיזיולוגיה וכו' - אותו דבר כמונו" אומר מיכאל. "יש לנו חברים שהם הורים של ילדים טניסאים בבולגריה, בבוסניה, סלובניה ובכל מה שקשור להוצאות על תחרויות - שם הרבה יותר. אנחנו נחשבים בעצם למדינת אי כי לכל מקום אנחנו צריכים לטוס. הם יכולים להיכנס לרכב ולהגיע בכמה שעות נסיעה לתחרות בינלאומית במדינה אחרת. אז הנסיעות והעלויות של התחרויות הרבה יותר זולות שם".
"ויש גם את עניין הספונסרים" מוסיפה אירה. "למשל ילד מבוסניה, שהגיע לאותו הישגים כמונו, קיבל חסות מווילסון איך שחזר למדינה. החתימו אותו בלי קשר לאיזה מקום הגיע בתחרות, רק בזכות העובדה שהשתתף בתחרות בינלאומית בגילו".
"תרבות הספונסרים היא באמת מאוד שונה באירופה" אומר מיכאל. "ילדים שהם טופ 5 בשכבת הגיל שלהם מקבלים ספונסרים שמממנים להם את הציוד. התיקים, החולצות, הנעליים, הכדורים, המחבטים, הגידים של המחבטים - זה נכון לילדים בבולגריה, הונגריה, בולגריה - ולא נכון כל כך כאן. אפשר לצפות ליותר עזרה עבור ילדים שהם בנבחרת הטניס".
מבדיקת וואלה, ההוצאות האלה על ילדים תחרותיים, לא רק בטניס. נבדקו למשל הוצאות על כדורסלנית צעירה. 3,400 שקל על אימונים אישיים ומנטליים. עוד 600 שקל משולמים לאגודה על מגוון שירותים. סך הכל: 4,000 שקל בחודש. וזה עוד לפני שמחשבים את עלויות הנסיעות ומחנות האימונים - 15,000 אלף שקל בשנה ו-2,500 שקל שנתיים על ביגוד והנעלה.
במקרה של בדמינטון מדובר על הוצאה חודשית של 1,950-2,000 שקל על אימונים במועדון, אימוני כושר וגמישות, פיזיותרפיה ואימונים מנטליים. רק על שיזור מחבטים וקניית ציוד מוציאים ההורים של הילד המצטיין בבדמינטון כ-750 שקל. חודש מחנה אימונים יכול לעלות 12 אלף שקל.
על ילד מצטיין בשחייה הוריו יוציאו 2,000 שקל רק על תזונה מותאמת לשחיין. עוד 600 שקל על אימונים קבוצתיים בחודש, 300 שקל על חדר כושר, 1,400 שקל על מאמן מנטלי ו-5,500 שקל בשנה על מחנות אימונים ותחרויות. בשנה, הורים יוציאו על ילד שהוא שחיין מצטיין כ-6,000 שקל (משקפות, כובעים, בגדי ים וכו'). ההוצאה השנתית על ילד שחיין מצטיין תעמוד על יותר מ-70,000 שקל.
וכמה מהחיים של ההורים הם מסביב לספורט של הילד המצטיין שלהם?
"זה כמו משרה מלאה" אומר מיכאל. "זה בעצם כל הזמן. בטח בתקופת תחרויות. זה לעסוק בבניית לו"ז של אימונים ושל נסיעות. זה לעבוד בלהשיג את המחירים הכי זולים לטיסות ומלונות. זה להסיע לאימונים בבוקר ואחרי זה לבית ספר. זה להסיע אותם לאימונים אחר הצהריים ולטיפולים כשצריך. וכמובן שסופי השבוע עמוסים מאוד. נסיעה לרעננה או למרכז. אימונים עם חברים. זה הרבה תיאום עם המאמנת, זה הרבה לתכנן עבורם את השבוע, את החודש, את התחרות בחו"ל. ובין לבין צריך גם לעסוק במשרה המלאה שיש לך".
יש מעט מאוד ספורטאים ישראלים ברמות הכי גבוהות של הענף שלהם. אלו שמגיעים לשם זה ממש לא בגלל שהם גדלו על תשתיות שהמדינה הניחה עבורם. אם הספורטאים הבכירים בעולם הגיעו לאן שהגיעו בעיקר בזכות הורים שהשקיעו ב"דלק" הפיזי והמנטלי שלהם - נגיד תזונה ומוטיבציה, אז בישראל ההורים צריכים להשקיע בשילדה, בצמיגים, בדלק וגם בכבישים ובדרכים. ככה זה כשהמדינה מזניחה את תשתיות הספורט - הפיזיות והאנושיות. כל הצלחה תלויה, קודם כל ובעיקר, בכמות הכסף והזמן שיש להורים.