נורמליזציה במזרח התיכון? פתאום זו חזרה להיות מכבי תל אביב של פעם

מבחינת אוהדי מכבי תל אביב, הימים האחרונים מרגישים כמעט, אבל כמעט נורמליים. היי, הנה היא מנצחת בשוק השחקנים הישראלי, אחרי לכו תדעו כמה זמן. היי, לא רק שמכבי תל אביב מנצחת בשוק השחקנים הישראלי, עם ההחתמות הטרם מוכרזות של גור לביא והבן של בראד ליף, פלאס ההישארות המסתמנת של ג'יילן הורד, אלא שהיא עושה את זה - על פי פרסומים שאינם זרים - כשהיא שופכת כסף גדול. כמו בימים היפים. כמו בימים בהם היא ניצחה קרבות כאלו גם בזכות היכולת לנצח במכרזים. כמו בימים שלפני מתן אדלסון ועופר ינאי.

ולא רק שם. את משחק מספר 1 של גמר הפלייאוף ניצחה מחזיקת הגביע והאלופה המכהנת עם ובזכות יד אליהו הישן, שלרגעים ממושכים הזכיר למה וכמה שהאולם הזה יכול לייצר תחושה של דחיפות ולדחוף קדימה שחקנים משתנים שמשחקים עם גופיה צהובה. ולא שלקהל האדום אתמול היה חסר משהו, חלילה - ההיפך הוא הנכון. אין כאן שום דיסריספקט. האווירה הייתה מעולה. הווליום היה כיפי. כמו בימים הגדולים. כמעט כמו פעם, כשהכול היה (יחסית) נורמלי. וכשהכול כאן נורמלי, או ליתר דיוק כשהכול כאן מוכר כפי שהיה משך שנים ועשורים, השורה התחתונה היא שהקהל הצהוב מנצח. שהקבוצה של הקהל הצהוב מנצחת.

בכדורסל אצלנו יש דברים שלא משתנים. למשל, ההתעקשות לראיין מאמנים לפני ואחרי משחקים, כאילו שהם הכוכבים של האירוע. הם לא. למשל, ההתעקשות להכריז על המאמן המפסיד בכלל, וזה שהוביל בדו ספרתי אבל הפסיד בפרט, כזה שההפסד הוא על הפרצוף שלו. זה לעיתים נכון ולעיתים זאת סתם אמירה אוטומטית שלא בהכרח מהווה את הסיבה המרכזית. משום מה, כולנו מתעקשים להתרגש ממשחקים שבהם בוצע איזשהו קאמבק שהוביל למהפך, שהוביל לכך שזאת שהייתה בעמדת נחיתות אשכרה ניצחה בסוף.

בכך, אנחנו קצת שוכחים שזה קורה כמעט מדי משחק. לפרטים, נא לפנות לפלייאוף 2025. תבחרו איזו ליגה שתרצו. היי, תבחרו בליגת העל שלנו. יש קאמבקים שהם ראיה לכאורית מרשימה להתמוטטות של זאת שנוצחה. יש קאמבקים שחייבים להיחשב על ידינו כסטנדרטיים. יתרון 11 הפרש ברבע השלישי הוא כולה יתרון בן 11 ברבע שלא קובע גורלות של משחק. מבחינת ירושלים אפשר היה לקחת פסק זמן ואפשר היה לשלב מוקדם יותר את מורגן. ספק גדול אם זה או זה היו משפיעים על ההמשך.

הסיפור של הקאמבק של מכבי, מבחינתי, הוא מכבי. בואו נדבר עליה.

את המשחק הזה יסיים הקו האחורי המוביל של עודד קטש עם מספרים שמספרים ניצחון. עוד מעט נגיע ליוקובאיטיס ובלאט. את הקאמבק עשה דווקא זה שעלה מהספסל כדי לברדק את האירוע. רק האל הרחום והטוב יודע לעיתים לאן הולך קלארק השלישי ומה בדיוק רוצה האיש המכונה ג'ון די, אבל הראשון ייצר את הקרחנה לה היה זקוק קטש, הגנתית והתקפית, כדי להיכנס עם הכדור לשער ולייצר 8 נקודות ב-14 דקות, פלאס 5 עבירות, פלאס פאניקה אצל השחקנים שנגדו (ואיתו). והקפטן? הקפטן סיים עם הפלוס מינוס הכי גבוה על הפרקט. עם שתי טריצות שידעו איך וכמה אפשר להכאיב במיוחד. עם תזזיתיות שעושה בלאגן בעיניים. הקיצר, עם דקות של דיברתולומיאו. בשולי העניין, איך אני אוהב את התרגיל הקבוע של מכבי תל אביב, בסופי משחקים ובמקרה הזה סוף רבע (ראשון), שבו היא מריצה מהלך דמי בולדוג, בסיומו יוצא לפינה דיברתולומיאו ודופק הטריצה. הצגה.

ואז, אחרי שירד מפלס הפאניקה, חזרו בעלי הבית. יוקובאיטיס סבל רבות וקשות מהטיפולים ההגנתיים של ירושלים. הם כיוונו אותו לצדדים להם הוא לא מורגל (רמז, לאו דווקא לכיוון החסימה ולאו דווקא ליד החלשה, כמקובל) ומשם קפצו עליו ושיבשו לו את הכדרור וכו' וגו' ודו. הוא הצליח אמנם לעשות שימוש בלחץ ובפתרונות ההגנתיים כדי להגביה כדורים עצומים להורדים של העולם, אבל לייצר לעצמו - שם הוא התקשה. עד שכבר לא. מעניין מאוד יהיה לראות אם ירושלים יכולה להביא רעיונות אחרים למשחק מספר 2 - בטח בהרכבים נטולי וויילי.

ובלאט. כאילו שהימים הם ימי דן שמיר בחולון, תמיר בלאט אכל במשחק מספר 1 מתקפה כירורגית על הרגליים שלו. פוזשן אחר פוזשן, במיוחד כשהפרטנר ההגנתי שלו הוא רומן סורקין, הלך יונתן אלון וחיפש לערב את בלאט הגנתית. ויש בכך כמובן מן ההיגיון והצדק - כי לא באמת יש לו על מי לשמור בירושלים. אבל בסוף, לא משנה איך, בלאט ניצח שני פוזשנים הגנתיים משמעותיים. אחד מול הארפר, אחד מול קרינגטון. זה בהגנה. בהתקפה, לא פשוט לשחק מול בולדוגים כמו שיש ליריבה להציע. הנה זוסמן, הנה מורגן שאפילו כפה עליו פעם אחת, כמעט בכוח, להוריד דריבל על הרצפה וללכת ללייאפ עד לטבעת. אבל בלאט היה שם, בטח ברגעים שעשו הבדל. 5 אסיסטים מול איבוד יחיד (ובסה"כ, עם יוקובאיטיס, 3:13 ביחס אסיסטים איבודים). שלשה אחת שכמעט וכיבתה את האור. זריקות עונשין שלגמרי כיבו את האור.

לכאן צריכים להוסיף עוד שכבה טקטית. קטש, שידע טוב מאוד איזו רמה של לחץ הגנתי יודעת ירושלים לייצר על מובילי הכדור, הלך מתחילת המשחק למהלך של חסימות פיקנרול גבוהות (יענו דראג סקרינס) מאוד גבוהות, ממש על קו החצי. כאן נפער בור בין שחקני ההגנה של ירושלים. כאן, אפילו בדקות בהן זה עבד פחות, השתחרר מעט מהלחץ האדום המתוכנן. תוסיפו לזה את המימד ההוליסטי של השיטה שלה, שבאה לידי ביטוי באלי הופים אדירים ונונשלנטיים כאחד, דוגמת זה שבו הגביה יוקובאיטיס להורד בסיום, ותקבלו אולי את ההבדל הקטן שעשה 0:1.

הפועל ירושלים נכנסה למשחק הזה נהדר, עם כמה מחשבות טקטיות נהדרות שבוצעו נהדר. במילים יותר פשוטות, היא פשוט עשתה כל הזמן את אותו הדבר. הנה הארפר עם הכדור. הנה חסימה שמערבת הגנתית את סורקין. הנה מייצרים יתרון באמצעות הכדרור שמתורגם או לזריקה של הארפר או למסירה החוצה אל שחקן אחר פנוי. משם הגיעו זריקות פנויות. משם הגיעו מהלכים המכונים קאץ' נ' דרייב. כלומר שחקן שעומד עם הפנים לסל, בדרך כלל מחוץ לקשת שלוש הנקודות, זוכה למסירה ומסירה חודר לסל. נהדר כבר אמרנו?

האח הביולוגי של קאץ' נ' דרייב הוא הקאץ' נ' שוט. כלומר מצב די דומה שמסתיים בהחלטה קצרה יותר. במקום לכדרר, מטילים את החפץ העגול לכיוון הכללי של הטבעת. אי אפשר לספר את סיפור המשחק הזה מבלי להתעכב על רצף ההחטאות של ירושלים לשלוש, החל מהרבע השלישי וכלה ברביעי, כשפעם אחר פעם קיבלו (ולא ממש במקרה) מבטים טובים שהיתרגמו לזריקות טובות שהיתרגמו להחטאות שלוש טובות. למכבי. וכמעט כל זריקה הרגישה לזורק, כך אני משוכנע, כמו זאת שתשבור את רצף ההחטאות. ולא.

• 1. שני מאמנים - המאצ'אפ בין המאמנים לא באמת מכריע משחקים, בדרך כלל, אבל היה מעניין מאוד לעקוב אחד צמד המאמנים חברים משני הצדדים. שהלכו למהלכים מעניינים טקטית בתחילת המשחק ובמהלכו. היי, הנה קטש חוזר עם הרכב 3 מובילי כדור ולא מהסס, בצוק בעיית העבירות, להראות פתאום הרכב 3 גבוהים (וויליאמס, הורד וסורקין). הנה האיש המכונה יונצ'וק מגיב עם לא מעט מהלכים שבהם הוא יוזם בעצמו. ואני, אני רציתי לשים את האצבע כאן על משהו איזוטרי אחר. בחייאת, קטש ואלון, באמת חייבים להתבכיין על השופטים פוזשן אחר פוזשן אחר פוזשן אחר פוזשן אחר פוזשן אחר פוזשן אחר פוזשן אחר פוזשן? די. עייפתם.
• 2. ה-4 - נעשה את זה קל. לירושלים אין כרגע 4. נמרוד לוי לא סיפק משחק אחד טוב בסדרה מול הפועל תל אביב ומשחק מספר 1 מול מכבי תל אביב הוא המשך ישיר ליכולת לא טובה. כריס ג'ונסון עושה רבות ורוצה רבות, אבל הוא נותר באותו גובה שהיה לפני ועם אותה מוגבלות בריבאונד ובהתקפה. ומכבי? אפשר להגיד מה שרוצים על רומן סורקין, ואני לא ממש יודע אם הוא ה-4 או ה-5 או הווטאבר, אבל הוא עושה מהלכים שעושים הבדל. הנה פאנץ' שבו הוא נועל את קורנליוס בפנים ומעניש את החילוף, כשג'ונסון ה-4 מנגד. הנה ריבאונד התקפה משמעותי במהלך הקאמבק הצהוב ברבע השלישי. הנה עוד אחד, חשוב עוד יותר, בדרך לשלשה של תמיר בלאט. הנה קריאות אדירות שלו (ושל הורד) במהלכי פיק אנד רול בהתקפה - שמסתיימים באזור קו העונשין. הנה שלשה. הנה עוד שלשה. והנה המהלך שבו הוא רומס את וויילי ומועך את נמרוד לוי. יא אולוהים. אה, ולא אמרנו הפעם כמעט דבר על ג'יילן הורד. ביחד ולחוד, שניהם מהווים יתרון כמעט אבסולוטי על מה שיש לצד השני להציע.
• 3. 3<2<1 - ובסוף זה הלך אל ועל הקו. מכבי תל אביב עם פאקינג 97%. 29 זריקות. 28 קליעות. גיים סט אנד מאץ'. ניפגש בחמישי.

שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.