הכול הובר חביבי: את הסדרה הזאת הפועל ירושלים הכריעה כבר באפריל

יש הרבה דרכים לנתח את משחק מספר 3 ואת סדרת חצי הגמר בין הפועל להפועל. מרגיש לי שהכי נכון יהיה להגיד 'וואו. פאקינג וואו'. ג'ארד הארפר וואו וים מדר וואו והפועל ירושלים וואו והפועל תל אביב וואו. יש לא מעט משחקים גדולים שבהם צריכים לבחור בין הכדורסל לבין המתח. כלומר, או שיש רמת ביצוע גבוהה בלי דרמה, או שיש כדורסל של נגיחות, אבל עם סל ניצחון שמעביר את כל החמצן שבאולם, אחרי הלם בן שניה, מצד אחד לצד השני. כאן קיבלנו את כל החבילה.

הטיל המונחה ששיגר האיש של ירושלים, על הפרצוף של איש מתל אביב, התקדם לכיוון הכללי של הטבעת כאילו הוא מצולם בטכניקת זמן קליע, כמו בסרט המטריקס. יתכן שהזמן התקדם על פי תקנון פיב"א, אבל אנחנו חווינו אותו הכי רחוק שיש מהרף עין. החפץ העגול נע בקצב משלו. הוא התנועע. בסלואו מושן. הוא קפא. הוא רקד. זוויות הצילום התהפכו מצד לצד. והכל, כשמסביב שתיקה מוחלטת. ובום. אין יותר זמן קליע. יש זינוקים בצד של ההוברים של העולם. תם הטקס.

בתכלס, חזרו התסריטים על עצמם בסדרה הזאת. ירושלים שלטה בראשון והתמוטטה בסופו. ירושלים שלטה בשני וכמעט התמוטטה בסופו. הפועל תל אביב שלטה בשלישי והתפרקה בסופו. הקבוצה שפיגרה היא זאת שייצרה מומנטום. הקבוצה שהובילה בשני המשחקים שהתקיימו ביד אליהו הישן לא ידעה לשמור על הפרשים משמעותיים ועל משחקים שהרגישו בשליטתה. וואלאק, זאת כנראה השיטה.

במסגרת הכללים של היציע, ובדרך כלל גם של עמדת השידור, אבדן יתרון משמעותי הוא אשמת המאמן שמפסיד. חזרה מפיגור משמעותי, מצד שני, לא תמיד מזכה את המאמן המנצח בקרדיט. לרוב, הקאמבק מתחיל במקום שבו תכנית המשחק המקורית נגמרת. פיני גרשון, מורנו ורבנו, קרא לזה חריאנה. ופייר? ירושלים לא ניצחה אתמול בחריאנה. היא ניצחה בכמה מהלכים גדולים.

הראשון בהם הוא הטרייד ששלח אליה את רועי הובר, רגע לפני תחילת משחקי הפלייאוף. כתבנו כאן אחרי משחק מספר 2 שבחסות הובר, ירושלים היא זאת שאוחזת ביתרון מובהק בעמדת הגארד שליד. הפעם הוא לא היה הגארד שליד. הוא היה זה שלקח את הקבוצה ואת המשחק על הכתפיים. ופתאום, גם ואולי במיוחד כשקאדין קרינגטון מייצר מופע היחנקות מפואר והארפר מכלה מרבית זמנו בעיקר בתהיות על העבירה שלא נשרקת ופחות ביכולת לקלוע, לירושלים יש גו טו גאי. יש לה מישהו שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז הצידה. רועי הובר קיבל לאורך כל הסדרה הזאת דקות משמעותיות עם ובלי הכדור. ואתמול, כשהיה עם, הוא קיבל החלטות. הוא איבד הרבה (5), הוא מסר הרבה (6) אבל בעיקר קלע כשהיה צריך מישהו שיציל. אלמלא הטרייד של הובר, שהוא מהלך שצריכים לתת עליו קרדיט לשדרת הניהול הירושלמית בכלל ולדן שמיר בפרט, אנחנו נפרדים הבוקר (ואולי לפני) לשלום מהעונה של הקבוצה מהבירה.

השני מגיע מניהול החילופים של יונתן אלון. במסגרת משחקי הסמול בול שלרוב הכתיב איטודיס, ולא רק במשחק השלישי, נחשפה ההגנה של ירושלים לסיטואציות שבהן לא היה לגבוה שלה על מי לשמור. הבעיה לא הייתה רק הגנתית, כי גם כשחזר וויילי אלי פרקט, הנוכחות ההתקפית שלו ברגעים משמעותיים הייתה משום הסחת הדעת. פתאום צריכים לחשוב איך לנצל את היתרון הפיזי בפנים, במקום ללכת אל פאנצ'ים טובים ומוכחים יותר. והנה הובר יורד לנוח לפוזשן הגנתי, אחרי פסק זמן. והנה הארפר יוצא החוצה, גם (אבל לא רק) בשל העבירה הרביעית - מהלך שהאוהדים של ירושלים מכירים היטב לאורך כל העונה.

השלישי מגיע מזיהוי ברמת המיקרו. ירושלים התבייתה ולא הרפתה מחולשות הגנתיות ספציפיות של יריבתה. היא רכבה על בר טימור. היא שיחקה על הרגליים העייפות של גינת. היא (כלומר זוסמן) לא שכחה שבלייקני אמנם קופץ ורוצה, אבל גם נוטה להירדם ולאבד את השחקן שלו ללא הכדור. וכל זה רק התקפה.

לצד המחמאות ההתקפיות לירושלים, רבע רביעי מנצח של 15:32 עובר גם בעצירות הגנתיות. איטודיס, בוגר סדרת ולנסיה, הלך בשלב הזה ביג טיים על הצמד בלייקני ופוסטר. קצת בעמדות 1-2 ובעיקר תוך ויתור על עמדה מספר 3. ואנחנו מכירים את הנוהל היטב: את הפערים והשוני אצל בלייקני כשהוא הולך ימינה לעומת שמאלה, וגם את ההיי פיק אנד רול של פוסטר מהאמצע, דרכו הוא חורך את הצבע ונוגח בטבעת. בלייקני ופוסטר רקדו בדקות שבהן הפועל תל אביב פירקה את ירושלים, בדרך ליתרון שהרגיש בלתי שביר. מצד שני, בדקות ששלחו אותה הביתה, פוסטר נתקל בטיפולים הגנתיים שגרמו לו לפקפק בכל כדרור. ובלייקני? גם הנסיון של מדר להצמיד אליו את ג'ארד הארפר לא סייע לו בפוזשן שעשה הבדל. ואחר כך החטאה, ואחר כך הכדור ברח. והמשחק. והעונה.

הכדורסל שהביא את הפועל תל אביב ליורוליג עבר דרך מהלכי אחד על אחד מופלאים של בלייקני ופוסטר. ירושלים כיבתה את האופציה הזאת במשחק האחרון שלהם לעונת 2024/25.

נכון, הקבוצה שלו הפסידה, אבל קשה להירגע מסיפור ים מדר. הסיפור משוגע. ים מדר משוגע. אני לא יודע עד כמה הוא מרגיש בכאב כשהוא עולה אל הפרקט. אני לא יודע עד כמה האזהרות המפחידות של הרופאים מתרוצצות לו בראש כשהוא מתרוצץ על המגרש. אני כן יודע ששחקן שלא שיחק כל כך הרבה זמן אמור להיות חלוד, פיזית ומקצועית. וכן, ראינו את מדר משחק הרבה יותר טוב בעבר. וכן, סביר שמדר כשיר לגמרי שווה תוצאה שונה בסיום. וכן, ים מדר הוא שחקן הכדורסל הכי משוגע שראינו כאן מזה הרבה מאוד שנים. והוא היה חלק בלתי נפרד מההתחלה הטובה של הפועל תל אביב בדקות הראשונות. הוא היה זה שלקח על עצמו, בנוהל, והשווה את המשחק רגע לפני הקליע של הארפר. הוא רקדן, הוא רוקסטאר, הוא ראפר. וכמו טופאק, כל העיניים עליו. כל הזמן. ורק שיהיה לנו בריא, המשוגע. הכדורסל הישראלי צריך אותו בקיץ הקרוב ובכלל.

1. מחשבה שניה - במסגרת עונת המלפוננים של הפועל תל אביב, שהחלה מעשית לאחר גראן קנריה, התחושה סביב הייתה שמחפשים אמנם שמות פסיכיים בכסף פסיכי, אבל תחת התחושה שהסגל הנוכחי יכול להחזיק מעמד בעצמו בליגה השניה בטיבה בעולם. מהבחינה הזאת, ההדחה מול ירושלים תעשה להפועל תל אביב טוב, כי היא תגרום לה למחשבה שניה. ההישג של האדומים מתל אביב בזירה האירופית השנה אדיר, אבל הסגל עצמו זקוק לשיפוצים ולא לתיקונים קלים בלבד.
2. הקואץ' - יונתן אלון יהיה המאמן של הפועל ירושלים בעונה הבאה, בזאת (שאם רק יאפשרו לה ולשאר הישראליות להשתתף במסגרות האירופאיות) שבה היא זאת שתסתער על כרטיס כניסה ליורוליג. הוא הרוויח את זה בסדרה, עוד לפני הקרב על האליפות. ועוד לפני שנדבר על כדורסל ואלמנטים מקצועיים מול מכבי תל אביב, הוא יצטרך להראות כבר בימים שלפני שהוא עומד בפני עצמו. הוא קואץ' ברמ"ח, ולא מנהל מקצועי שירד לקווים או עוזר מיתולוגי של המאמן שבצד השני. חברים זה נחמד, אבל בסדרות הולכים מכות. גם המאמנים.
3. הסדרה - העידן החדש של הכדורסל הישראלי, העידן עם שלוש גדולות, הוא עידן שבו לא נקבל שום דבר פרט לסדרה בת שלושה משחקים שתסתיים על הבאזר.

שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.