לא כוחות: סיפור הגמר הגדול מהכושר, דרך הכסף, ועד לדגלי פלסטין ביציע

כל שחקן כדורגל, אפילו חובב - מאלה שהיו הכי טובים בשכונה בכדורגל, שמשחק כדורגל בכל יום שישי אחר הצהרים, מכיר את השפעות הגיל על המשחק: עם כל הכבוד לניסיון, זה שעוזר לך לעיתים להתמקם נכון יותר על המגרש, לדעת היכן מוטב לתת ספרינט ומתי לשמור כוחות ועוד, אין תחליף לכוח המתפרץ של בני העשרים.

לניסיון יש יתרונות נוספים מעבר לאלה שנמנו לעיל, אבל הם כבר יחסיים: זה אומר שבליגה הישראלית, האיטית, ערן זהבי מספיק טוב כדי לכבוש שמונה שערים בפליי-אוף ולהביא למכבי תל אביב עוד תואר, אבל בליגת האלופות, כמו שהוכח אמש, נראה המפגש בין רגליים צעירות וכוח מתפרץ לבין ניסיון מאופק, פשוט לא-כוחות.

מאמנים נוטים, במעמדי גמר, להעדיף ניסיון על כוח ומהירות. בדרך כלל זה עובד: ההתרגשות והלחץ הופכים לעיתים שחקנים צעירים ומוכשרים לנוכחים-נפקדים במעמדים שכאלה, אבל השנה הזאת באירופה הפחיתה לא מעט מערכו של הניסיון.

ניקח לדוגמה גמר פחות נוצץ, כמו זה של הליגה האירופית מלפני עשרה ימים. רובן אמורים, המאמן הפורטוגלי של מנצ'סטר יונייטד, החליט להמר על השחקנים המנוסים שלו, למשל מייסון מאונט, שבישל במדי צ'לסי שער בגמר הצ'מפיונס, או לוק שואו שכבש בגמר היורו. הימר - והפסיד. מי שראה את השער של טוטנהאם, ראה שרשרת תגובות איטיות מדי של שחקנים מבוגרים מדי, בעיקר שואו.

כנראה שאף אחד לא תרגם את הכתובת שעל הקיר בבילבאו מאנגלית לאיטלקית, כי אמש היה קשה להתבונן באינטר: קבוצה גאה, קבוצה שהיא לרוב מנצחת - ובכל מקרה - קבוצה שלא נשברת.

זה נראה כמו משחק של בני עשרים מול בני ארבעים: בעוד שחקן של אינטר עוד חוכך בדעתו האם להתנפל על כדור במרכז המגרש, בא שחקן של פ.ס.ז' ודהר אתו קדימה.

זה היה מקסים ומבהיל בעת ובעונה אחת. 5-0 בגמר ליגת האלופות עוד לא היה לנו - ויותר מהמספר, זה היה נראה כאילו הצרפתים יכולים להבקיע בכל התקפה. כלומר - גם שבעה או שמונה שערים לזכות פ.ס.ז' לא היו משקרים.

הבאתי דוגמה מקבוצה אחת שלי (יונייטד), אביא גם מהקבוצה האחרת: פעם ניצחה הפועל חיפה במשחק ליגה בקריית אליעזר 5-0 את בני יהודה, שאומנה על ידי שייע פייגנבאום. בסוף המשחק אמר שייע לתקשורת את המשפט המדהים הבא: "שלטנו במשחק, היינו יותר טובים - והם מחמישה מצבים נייחים עשו 5 גולים...".

ובכן, בקשר לגמר הזה אני מקווה שתנוח אפילו דעתו של שייע: כל הגולים היו בתנועה. מה זה תנועה? לפעמים הבנו מה קרה על הדשא רק בהילוך החוזר. לדעתי יש כמה שחקני אינטר שעדיין לא הבינו בדיוק מה קרה.

דיברנו על ניסיון לעומת נעורים, אז הנה עוד נקודה למחשבה: שחקנים צעירים יכולים לתרום את המהירות, כל עוד יש מי שמארגן אותם על הדשא ומהספסל. זה תנאי בל יעבור שמבדיל בין קבוצות צעירות, מוכשרות אך חסרות תארים, לקבוצות שגם מביאות אותם.

לפריזאים יש מאמן אחד על הספסל, כזה שרואה הכל ונוסך בשחקנים שלו ביטחון, ועוד מאמן אחד על הדשא. מי? תשאלו את לואיס אנריקה שאמר בסיום שלו היה הדבר תלוי בו, הוא היה מעניק את "כדור הזהב" לדמבלה. למה דווקא דמבלה? בגלל הדרך שבה התנפל על כל כדור בהגנה.

אתם קולטים? המאמן שניצח את גמר ליגת האלופות בסגנון ובתוצאה הכי התקפיים שהיו אי פעם, משבח קודם כל את המחויבות של אחד השחקנים הכי מנוסים שלו למשחק ההגנה.

זה נכון פעמיים: גם כי כל התקפה של פ.ס.ז' החלה עם חילוץ כדור בחלק המגרש שלה, אבל גם כי הנחישות של מעט השחקנים הוותיקים יותר על הדשא, העניקה לחברים הצעירים שלהם את הביטחון וההשראה למרוץ המטורף בחלק הקדמי.

לא נוכל להתחיל לארוז את המשחק האחרון של העונה, בלי להתייחס להישג הקטארי. יש תינוקות שעוד לא נולדו כשנסיכי הנפט השתלטו על המועדון הזה, לא בדיוק מהליגה הכי נוצצת באירופה - וקיבלו טיסה לגמר במינכן מתנה לבר-המצווה.

אז נכון שהצרפתים כבר היו שם לפני כמה שנים, נכון שהם רשמו שתי הופעות בחצי הגמר של המפעל, אבל נחמד לגלות שגם למיליארדים שנשפכו על הדשא בסטאד דה פראנס, לוקח שנים להצמיח יבול בדמות זכייה במפעל היוקרתי ביותר לקבוצות.

נחדד: יש קבוצות שנתפסות, בצדק או שלא, כקבוצות של כסף חדש. פ.ס.ז', מנצ'סטר סיטי, צ'לסי נתפסה ככזאת בימי אברמוביץ'. אלה קבוצות שאוהדי כדורגל ותיקים אוהבים לשנוא. זה נכון ולא נכון.

ראשית מפני שמה שמבדיל בין כסף ישן לחדש הוא בעיקר נדבך הזמן - ולא איזה ערך מוסרי נעלה. שנית מפני שגם לכסף הגדול לוקח זמן לעבוד.

סיטי אכלה מרורים לפני שראתה תארים, בעיקר ניצחון בגמר הצ'מפיונס, כך גם צ'לסי בשעתה - ועתה פ.ס.ז'. כולן החתימו את השמות הכי גדולים, שלא הספיקו אלא "רק" לאליפות מקומית - וכולן הצליחו רק כשלמדו להפעיל את התקציב המטורף שלהם בחכמה.

לא מדובר רק בכסף חדש, אלא בכסף בכלל: גם הגלאקטיקוס של ריאל מדריד (או של מכבי תל אביב... זוכרים את הקבוצה שנקראה בלעג "עגלקטיקוס"?) היו טובים פחות מקבוצות מאוזנות יותר של המועדון - וגם הקבוצה מפריז ששיחקו בשורותיה (אפילו ביחד!) מסי, ניימאר ואמבפה, כשלה מלעמוד במשימה שהייתה הכי חשובה לבעלים מקטאר, זכייה בליגת האלופות.

מתי זה הגיע? ביחד עם מאמן ייסודי שבנה קבוצה מאוזנת, העדיף שחקני בית או כאלה שגדלו במועדון מגיל צעיר, חיזק במקומות הנכונים - והצליח. מה זה הצליח? תצוגת תכלית כמו בגמר במינכן לא נראתה כבר מזמן על מגרשי הכדורגל.

עיניים ישראליות לא יכלו שלא להבחין בדגלי פלסטין הרבים ביציעים במינכן. עבורי זה היה אות להפנות את המבט ללואיס אנריקה, האיש שהתמודד עם טרגדיה משפחתית כשביתו בת התשע, זאנה, מתה מסרטן, האיש שגייס את כוחות הנפש כדי לשוב לקריירת האימון, האיש שחגג אתמול כאילו הוא שחקן שעלה מהנוער - ולא כאילו הוא המנג'ר של אלופת אירופה החדשה.

ולמרות שהעדפתי להתרכז במאמן המנצח, קשה היה להחמיץ את הקשר בין הדגלים ביציע להודעה של עיר אחרת שאנריקה מכיר מצוין, ברצלונה, מאותו היום ממש, על ניתוק של כל קשר רשמי לישראל.

תגידו שזו צביעות, תגידו שהערבים כבשו את רחובות פריז עוד לפני שהכסף מקטאר כבש את קבוצת הכדורגל שלה, תגידו שלמיעוטים אתניים באירופה, כמו הקטלונים או הבסקים קל יותר להזדהות עם מאבק שבו הם לא מבינים דבר וחצי דבר - אני אפילו לא אתווכח, רק אציין בעצב שישראל הופכת למנודה יותר מיום ליום.

מה הקשר לכדורגל? ובכן, קבוצה ישראלית, גם אם תעפיל לשלב הבתים של הצ'מפיונס, הליגה האירופית או הקונפרנס-ליג, תארח שוב את המשחקים בחו"ל.

היא תעשה זאת גם אם יוסר איום הטילים מעל שמי ישראל. את הכוכבים הנוצצים של היבשת לא נזכה לראות בבלומפילד, סמי עופר, טדי או טרנר. אולי בהונגריה, אולי בבולגריה - ובעיקר: בטלוויזיה.

אז יכול להיות שזה המחיר הכי קטן שאנו משלמים בגין המלחמה הבלתי נגמרת, אבל כשרואים את דגלי פלסטין ביציעים שבהם הניפו פעם תיירי כדורגל בגאווה את דגלי ישראל, מבינים עד כמה אנחנו רחוקים מניצחון מוחלט - כמו זה שהיה על הדשא, בגמר ליגת האלופות החד-צדדי ביותר ששוחק אי פעם.