"דפקתי את הברך ולא הגעתי. זו הייתה טעות, החלום שלי התפוגג"

"בשנת 1967 הוזמנתי כשחקן הפועל באר שבע על ידי המאמן היוגוסלבי מילובן צ'יריץ' לנבחרת ישראל — זימון סופר יוקרתי לסגל שכלל בין השאר שמות של אגדות דשא כמו ויסוקר, פרימו, סטלמך, טלבי, שפיגל, שפיגלר, בורבה, חזום, יאנג ואחרים. מיחיץ' נתן לי לשחק רק בשני משחקים רשמיים נגד הולנד האולימפית ונגד שווייץ, ועוד במשחקי ידידות שונים נגד מועדונים מאירופה שהגיעו לישראל. חשתי שהמאמן הלאומי לא נותן לי את היחס האישי המגיע לכל שחקן, ולא רק לשמות הגדולים המוכרים.

"הסגל הלאומי התכונן לקראת המשחקים הקדם-אולימפיים נגד נבחרת ציילון. היינו במחנה אימונים במכון וינגייט והגיע אליי עיתון 'חדשות הספורט', בו הכותרת הייתה: 'צ'יריץ' מחפש קיצוני מהיר'. הכותרת עצבנה אותי. מה, צ'יריץ' לא יודע שאני כאן, השחקן המהיר ביותר בסגל הנבחרת? לא המתנתי, לא ביקשתי מאיש מבאר שבע או מהסגל שיבהירו לי או יעזרו לי מול החשיבה של צ'יריץ'. ביקשתי מהעוזר שלו, שהיה גם המתורגמן של המאמן, שיחה עם המאמן. החלה השיחה, ואני טעון בעצבים. הבהרתי ברצף כי הם צריכים להתבייש, שאני חולם על הנבחרת, ואתם מחפשים חלוץ מהיר — מי בנבחרת מהיר ממני? אני לא יודע מה המתורגמן הספיק להסביר מדברי, הם לא היו מוכנים לדברים שלי. לקחתי את הרגליים מווינגייט וחזרתי באוטובוסים הביתה. צ'יריץ' העלה את ישראל לאולימפיאדת מקסיקו 1968. אחר כך הוא עזב. את תפקידו מילא עמנואל שפר שאהב אותי וזימן אותי לסגל הרחב לקראת מקסיקו. אבל במשחק בשבת בבאר שבע דפקתי את הברך. החלטתי שלא להגיע לזימון. מעשה מטופש גדול שלי — הייתי חייב להגיע, לתת לרופא הנבחרת לטפל בי ולהמשיך קדימה. טעות. החלום על מקסיקו התפוגג. זה בטוח יד הגורל. תם סיפור הנבחרת הלאומית."

הדובר הוא יצחק גוזלן, שהגיע מהפועל אופקים בליגות הנמוכות עד הפועל באר שבע ומכבי תל אביב. "אבא מכלוף, אמא רחל. הגענו לישראל ממרוקו, עיירה בשם וואזן", מספר גוזלן, "אנחנו במשפחה 8 ילדים, 4 בנים ו-4 בנות, אני מספר 3 ונולדתי ב-1 באפריל 1944. המשפחה הובאה בינואר 1956 לאופקים, יישוב קטן שהחל אז בקליטת עולים גדולה. במרוקו למדתי בבית הספר 'אליאנס'. כאן באופקים אני זוכר שלא היה בית ספר, וחיילת מהסוכנות באה ללמד באחד הבתים הפנויים. הוצבתי בכיתה ה', עם ילדים בני 13 וגם 14. בסוף השנה פתחו בית ספר, והמשכתי מכיתה ה' עד ל-ט'."

איך התקיימה כלכלית המשפחה הענפה שלכם?

"לא הייתה עבודה מסודרת. חילקו אז תלושים בתוך פנקסים, איתם הלכנו למכולת. לאבא סידרו עבודה בדואר, אבל בפועל הוא וכולם עסקו בחפירת שוחות לקראת מלחמת סיני שעמדה בפתח — עבודה שגרמה לו כאבי גב בלתי נסבלים."

כדורגל בליגה ב'?

"אופקים פרחה והתרחבה. הייתה ביישוב קבוצת כדורגל טובה בליגה ב'. לפני גיל 16 כבר שיחקתי בבוגרים. כ-2000 אוהדים מרחבי האזור הגיעו לצפות במשחקים, על גבי משאיות וחגורת אדם מעודדת. היה לנו שחקן מצוין בשם ברטו עזרן שעבר להפועל באר שבע, אבל שבר קשה ברגל עצר לו קריירה מבטיחה."

אתה עובר ללמוד בטכני בחיפה?

"היה לי חוש טכני מצוין, הייתי מעולה בשרטוט, והמליצו עליי. למדתי מכונאות מטוסים והועברתי לשרת בחיל האוויר. זה היה הזמן המשמעותי בקריירה שלי. באליפויות החיל תפסתי מקום שני במרוץ ל-3000 מטר, ובמשחקי החיל הפנימיים בכדורגל גילו את היכולת שלי כחלוץ ומבקיע שערים. נבחרתי למצטיין הבסיס בספורט. מפקד המחנה, אוהד כדורגל, הלך איתי קדימה קדימה."

למה אתה מתכוון "קדימה"?

"אליפות צה"ל הייתה אז בכותרות מדורי הספורט. מפקדי כל הפיקודים היו מעורבים בהקמת נבחרות יוקרתיות. המפקד שלי שלח מכתב אל מאמן חיל האוויר עמנואל שפר וביקש להזמין אותי. שפר השיב לו כי יש לו שחקני על ולא זקוק לשחקן מליגה ב'."

יש המשך?

"המפקד שלי כתב לשפר שוב: 'אני לא מבקש, אני דורש ממך להזמין את גוזלן, ואם אחרי שני אימונים הוא לא ירשים — שלח אותו ברגל חזרה לבסיס שלו'. הגעתי לאימונים, ובסגל היו שמות של צמרמורת כמו בן רימוז', סמי שאולי, דניאל דניאלי, ג'ומעה מטבריה ואחרים. התחילו אימוני כושר — אצלי אין דבר כזה ללכת, הכול נעשה בריצה. השחקנים התלוננו, אבל שפר התערב והורה לי להוביל קצב מהיר. הפכתי לשחקן הרכב ראשון באליפות צה"ל 1965 של נבחרת חיל האוויר."

משחק הגמר נגד השריון?

"השריון, תחת יצחק שניאור, הייתה קבוצת כוכבים אדירה. היה משחק מרתק. במהלך המשחק שפר קרא לי והושיב אותי לדקה לידו, ודרש שלא אנסה לנצח לבד, שארוץ עבור כל הקבוצה. הפסדנו לשריון 0:1, אבל את המשחק הזה ראו כל המאמנים והשחקנים בישראל. אני הפכתי למסקרן ביותר."

היה גם סיפור בצרפת?

"יצאתי עם משלחת של חיל האוויר לחודש לצרפת. היינו אורחים של צוות צרפתי דומה. הייתה לצרפתים אליפות צבאית משלהם וגם קבוצת חובבים מוכרת. הם שמעו שאני כדורגלן, סידרו לי כרטיס לי ודילוג על שחרור מאופקים. שיחקתי איתם מספר משחקים, כבשתי שער חשוב וקיבלתי פנייה לחתום אצלם. זאת לא הייתה אז בעיה — היה לי דרכון של מרוקו. במבט לאחור, הסירוב שלי היה אולי טעות. יכולתי להתקדם שם."

ראשי הפועל באר שבע באים אליך לבית באופקים.

"אחרי אליפות צה"ל ראשי הפועל באר שבע מיהרו להגיע אליי לאופקים, והציעו לי לחתום אצלם. אז כל הדרום היה מאוחד סביב הפועל באר שבע, וזאת הייתה הצעה יוקרתית מטורפת. הסכמתי לעבור. הם פנו אל מזכיר הפועל אופקים רפאל כהן, שדרש עבור הכרטיס 5,000 לירות. הוא קיבל מהם צ'ק על הסכום הזה. הצ'ק מעולם לא כובד — הוא ממוסגר ותלוי בסלון של רפאל כהן עד היום."

מי הייתה אז הפועל באר שבע?

"המאמן הראשון שלי היה יחיאל מור (מנר), והשמות הנערצים היו ג'קי דקל, מוריס הנגבי, לילו עופר, חיים כהן, נומה ועוד. בהמשך אימנו אותי סטנקוביץ', מנצ'ל ומוסי ליטבק."

הסתדרת שם כלכלית?

"היו בקבוצה מי שקיבלו עזרה וכסף משמעותי. זה לא העניין שלי. אני קיבלתי כמעט כלום — מדי פעם 100 לירות או פרמיות ניצחון כדי להעביר את הזמן. כל זאת למרות שהייתי שחקן נבחרת ישראל."

הוא זוכר במיוחד משחק נגד הכח. "זה קרה בעונת 1965/66, העונה היחידה בה הוחלט בהתאחדות לקיים שני משחקים לאורך העונה עד סיומה — בית וחוץ בתוך שבוע. שיחקנו במכתש נגד האלופה היוצאת הכח רמת גן והפסדנו 0:2 במשחק פראי ומכוער ספורטיבית — כסאח על ימין ועל שמאל. באימונים לגומלין השחקנים שלנו דיברו על משחק שבו נגמור את הכוח באותה צורה, נהרוג אותם ספורטיבית. באספת הקבוצה דרשתי שנעשה משחק הוגן, לא פראי — שיזכרו שהשפלנו אותם.

"במהלך המשחק קיבלתי כדור במרכז המגרש, עברתי את הענקים של הכוח בהם הפטל, קפיטולניק, ונחמיאס, עברתי את השוער קדוש ועמדתי עם הכדור על קו השער. התכופפתי ומהדשא נגחתי לרשת — 0:1 לבאר שבע. שחקני הכח החלו לרדוף אחרי. השופט שאל למה פעלתי כך. עניתי כי הגובה שלי הוא 158 ס"מ, וזאת האפשרות היחידה לנגוח גול פנימה."

בעונת 1971/72 אתה דורש לעזוב את הפועל באר שבע.

"בהחלט כן. כלכלית נתקעתי שם. הכנסתי טופס הסגר, אבל הגעתי מולם להסכם חתום כי אמשיך לעונה נוספת שאחריה אקבל את כרטיס השחקן לרשותי. הם עמדו בהסכם. תם פרק הפועל באר שבע."

ואז הגיע מעבר יוקרתי לבלומפילד של מכבי תל אביב.

"עברתי למכבי תל אביב בעונה שאחרי תואר האליפות שלה תחת יצחק שניאור. הגעתי אל המאמן יוסף מירמוביץ' — קבוצה שכללה בהתקפה את רחמים טלבי, צבי היימן, בר נור, שפיגל, מאיר נימני ועזרא עוזרי. נפלתי שם בין כיסאות ההרכב. מרימוביץ' הפך אותי למוחלף קבוע. בתום העונה תם פרק מכבי תל אביב. חזרתי לאופקים כמאמן-שחקן."

ההיכרות עם אשתך נירה?

"נירה היפה, הנערצת והמלכה של המשפחה. עבדתי במפעל הסריגה הגדול בעיירה — תחילה במתפרה ובסריגה ועד למנהל מחלקת האחזקה למכונות שהגיעו מחו"ל, ועברתי השתלמויות ביפן ובצרפת. נירה הגיעה כנערה לעבוד שם בחופש הגדול. בהמשך ראיתי אותה במופע ריקודים לכבוד פורים. הייתי ביישן, אבל הזמנתי אותה לרקוד. נירה הסכימה, והלכנו בהמשך להצגה בבאר שבע. בחודש מרץ 1974 התחתנו באולם מלון זוהר בבאר שבע."

המצב המשפחתי?

"יש לנו חמישה ילדים — שלושה בנים ושתי בנות, וגם 12 נכדים."

מה אתה עושה היום?

"מפעל הסריגה באופקים נסגר. ניסיתי להתקבל לעבודות אחרות, אבל מעבר לקורות החיים שלי, השכר שהוצע היה שכר מינימום. רכשתי מונית ורישיון עבודה — כבר 13 שנים אני נהג מונית. עובד לפי השעות שנוחות לי."

אתה יקיר העיר אופקים?

"כבוד גדול. יקיר אופקים כשמלאו ליישוב 60 שנים."

אתה הולך לכדורגל?

"בהחלט. יש לי מנוי למשחקי הבית של באר שבע. האוהדים המבוגרים עוצרים אותי ומעלים זיכרונות מימי הכדורגל שלי כשהם היו נערים."

ולסיום, שאלה שחייבים לשאול - היכן אתה והמשפחה הייתם ב-7 באוקטובר, בפריצת החמאס לאופקים?

"המשפחה הייתה בחזרה משייט בטורקיה וקפריסין. בלילה, בדרך לחיפה, שמענו על פריצת החמאס לאופקים. מיהרנו בלחץ חזרה הביתה. הכניסו אותנו לבית ואסרו על יציאה החוצה במשך מספר ימים. היו מעשי גבורה רבים בעיירה. סיפור לא פשוט."