שמתם לב שברמות הגבוהות ביותר, אין יותר כדורגלנים עם פלג גוף עליון עוצמתי ואחוריים גדולים במיוחד כמו שהיו פעם - כאלה אדריאנו, האלק או כריסטיאן ויירי. גם אין יותר מדי כדורגלנים עם מבנה גוף טיפה "כבד" כמו אנדראה פירלו, מידו או רונאלדיניו, וברשימת הכובשים והמבשלים המצטיינים בחמש הליגות הבכירות העונה לא תמצאו שחקנים מאסיביים מדי.
אמנם ארלינג הולאנד אחד מהכובשים המצטיינים בפרמיירליג העונה, רומלו לוקאקו נתן עונה גדולה באיטליה והארי קיין הכובש המצטיין של הבונדסליגה אבל הם היוצאים מהכלל ברשימה שכוללת את מוחמד סלאח, שהרזה בכמה ק"ג מעונה שעברה, רוברט לבנדובסקי, אלכסנדד איסק, קיליאן אמבפה, פטריק שיק, עומאר מרמוש, מתאו רטגי, עוסמאן דמבלה ואחרים שממש לא נראים או משחקים כמו החלוצים המרכזיים מלפני עשור וחצי - שחקנים כגון כמו רונאלדו הברזילאי, אלן שירר, מארק וידוקה, לוקה טוני, מריו גומז או אפילו זלאטן איברהימוביץ'.
אלו היו בין השחקנים הכי טובים והכי יקרים בכדורגל לפני עשור וקצת והיום פשוט לא תראו ברמות הגבוהות ביותר שחקני התקפה בכירים כמו וויין רוני, שנראה כאילו הרגע סיים להעביר דירה או כמו פרנק למפארד, שתמיד הודה כי אחוזי השומן בגופו היו נורמליים עבור אדם רגיל אבל הוא תמיד שאף להוריד אותם כדי להיות קליל יותר על המגרש. זה קשור מאוד לאבולוציה של הכדורגל.
בעבר, תכונות כגון כוח פיזי, גודל ומאסת שריר היו חשובות מאוד במשחק, שלפני 1992 היה משחק מאוד סטטי בגלל חוק שאפשר לשוער לתפוס כדור שנמסר אליו בידיים. שינוי החוק ואיסור התפיסה ביד על ידי השוער. שחקנים התגברו על שחקנים אחרים - הרבה פעמים - בזכות כוח גולמי ומאסה. מאז המשחק הפך את המשחק להרבה-הרבה-הרבה יותר דינמי אבל עוצמות פיזיות עדיין היו כלי קריטי להצלחה של קבוצה.
מאז מהפכת הדאטה, הכדורגל השתנה שוב. מספר הספרינטים בכדורגל צמחו באלפי אחוזים, שיפור ביכולות לשימור הדשא על המגרש הפכו את המשטח לחלק ומהיר - בלי יותר מדי בורות בוץ ושלוליות. במקביל, בזכות התקדמות במדעי הספורט, השינויים בתזונה של הכדורגלנים וטקטיקות כגון "גגנפרסינג" - שמחייבות את הכדורגלן לעשות עשרות ספרינטים לאורך 90 דק' - שונו היכולות הפיזיולוגיות שמועדונים מחפשים בכדורגלנים.
היום, בכדורגל האירופאי ברמות הגבוהות ביותר, כוח ועוצמות יעזרו פחות למשחק לחץ יעיל. מאמנים ומנהלים מקצועיים מחפשים מהירות וכושר גופני, שיאפשרו לשחקנים לבצע ספרינטים ליצירת לחץ גם בדקה ה-78 של משחק. ולכן כיום, למשל, מחפשים פחות "מספרי 9" גדולים וכבדים שמתפקדים כמו "איל ברזל" אלא חלוצים הרבה יותר אתלטים וקלילים שיכולים לגמוע ק"מ רבים ובמהירות. דידייה דרוגבה, מריו באלוטלי וג'ון קארו - אאוט. אלכסנדר איסק, פטריק שיק ובנימין ששקו - אין.
ולא צריך למדוד את המשקל של הכוכבים כדי להבין זאת - אפשר לראות בעין את מבנה הגוף שלהם כיום. הכוכבים היום, מקול פאלמר, דרך עומאר מרמוש ועד לאמין ימאל, הם רזים הרבה יותר מאשר הכוכבים מפעם. אחוזי השומן שלהם נמוכים יותר, הקוביות בבטן בולטות יותר והדרך שלהם להשיג את מטרתם ולכבוש השתנתה מלהיכנס בשחקן ההגנה, לנצח אותו בכוח ולהשאיר אותו מאחורה עם בוץ על הפנים ללנסות לעבור אותו בריצה מהירה על משטח דשא מעולה. כמובן שיש יוצאים מן הכלל אבל המגמה היא ברורה: הכדורגלנים ברמה הגבוהה ביותר בנויים היום הרבה יותר כמו טריאתלוניסטים מאשר מתאגרפים במשקל בינוני.
הצורך הזה בשחקנים עם אחוזי שומן מינימליים מוביל לשינויים משמעותיים ביחס של מאמנים ומועדונים לשחקנים. העונה ז'וזה מוריניו האשים את כוכב פנרבחצ'ה שלו, אלן סיינט מקסימין, בכך שאינו שומר על עצמו ובעל משקל עודף. גם פפ גווארדיולה האשים את קשר מנצ'סטר סיטי לשעבר, קלווין פיליפס, בכך שהוא בעל משקל עודף. ובסביליה זרקו את יוריס גנגון מחוץ לקבוצה בגלל שהיה בעל משקל עודף. וג'ורדי קרויף, שניהל את ברצלונה ומכבי תל אביב, העיר פעם ש"שחקן עם אחוזי שומן גבוהים מדי מעורר ספקות לגבי הרצון שלו להיות שחקן מקצועי".
בפוסט ב-Subtack ד"ר ניסן קוסטלו, יועץ תזונה לקבוצות פרמיירליג וצ'מפיונשיפ, טען ש"הכדורגל פיתח קבעון לגבי אחוזי שומן של כדורגלנים כמטריקה למדידת יכולת של הכדורגלנים". לפי קוסטלו, השיטות שמשתמשים בהן קבוצות כדי לגרום לכדורגלנים להרזות - 'עונשים' בצורת תרגילי HITT (אימון הפוגות בעצימות גבוהה), לוחות בחדרי ההלבשה עם דפים שמגלים את אחוזי השומן של כל השחקנים בסגל ובדיקות גופניות פומביות - "מייצרות תרבות של פחד, בה שחקנים נשפטים על המראה החיצוני שלהם ולא על ביצועי הכדורגל שלהם".
באת'לטיק כתבו על התופעה ודיברו עם תזונאי מקבוצות פרמיירליג שאמר: "לפעמים יש מספר (של אחוזי שומן) שהמועדון שם כסטנדרט וכולם חייבים לעמוד בו. כמעט ולא מדברים על זה עם הצוות הרפואי, המאמן או השחקנים". הרציונל הוא שככל שיותר קילוגרמים יורדים מגוף של שחקן, ככה הוא הופך לקליל יותר ולכן יש מועדונים בהם תזונאים יושבים בחדר האוכל של הקבוצה הבוגרת ורושמים כל מה שהשחקנים אוכלים כדי לדווח למאמן או למנהל הספורטיבי. "שחקנים לפעמים מרגישים שעוקבים אחריהם" אמר התזונאי לאת'לטיק. "הם לא מרגישים שסומכים עליהם. זה לא בריא, זה לא הדרך להעצים את השחקנים, לחנך אותם ולהפוך אותם לעצמאיים יותר".
ההפך, זה גם יכול לגרום להפרעת אכילה. לפני כשני עשורים, עומר פרץ, אז שחקן באקדמיה של שטרסבורג, סבל מבולמיה שהתפתחה בעקבות דברים שאמר לו מאמן נבחרת הנערים של ישראל בזמנו על משקלו. היום, הערות על המשקל הפכו לכל כך שכיחות, שכדורגלנים מגיעים למצב שהם לא אוכלים מספיק כדי לתחזק גוף של ספורטאי על.
לפי מחקר של אוניברסיטת ליברפול, 81% מהכדורגלנים בפרמיירליג (!) לא אוכלים מספיק פחממות לפני משחקים כי הם חוששים שהם ישמינו. לפי המחקר "הלחצים האסתטיים" בסופו של דבר נובעים מלחצים של המועדון וגם ממיסאינפורמציה. כתוצאה שחקנים רבים סובלים מהיפוגליקמיה (תת סוכר בדם) והתזונאי שדיבר עם האת'לטיק ציין: "הרבה שחקנים רוצים להיראות בצורה מסוימת - אם זה בגלל לחצים חברתיים או בגלל לחצים של המעסיקים שלהם. אבל העובדה היא שרמת צריכת הפחממות ירדה כי הן נתפסות כרעות עבורך".
בקרוב יפתח חלון העברות הקייצי ואוהדים יחגגו תמונות של כדורגלנים בחצי עירום על ההליכון או בבדיקת אקו-לב. בתצוגת האופנה הזו לא לוקחים בחשבון את היכולות הפיזיות, הטכניות או המנטליות של הכדורגלן - היכולות שבעיקרון יקבעו אם הכדורגלן יהיה הצלחה מקצועית או לא - אלא רק איך שהוא נראה. ואם הוא נראה טיפה כבד, זה עשוי להשפיע על הקריירה שלו במועדון באופן דרמטי. וזה לא בהכרח הוגן.