קרלו אנצ'לוטי החל השבוע במלאכתו כמאמן נבחרת ברזיל, וברור שהציפיות ממנו מרקיעות שחקים. ברזיל מקווה שהוא יהיה זה שיוביל לפסגה את מי שזכתה בגביע העולם בכדורגל יותר מכל נבחרת אחרת.
בבחירה באנצ'לוטי האירופי הייתה אמירה ברורה של ייאוש ממצבה, כזה המזכיר לי את התקופה שבה כשלה הנבחרת ב־1966 בניסיונה לזכות בפעם השלישית ברציפות בתואר אלופת העולם. אז, בטורניר הגמר שנערך באנגליה, היא לא הצליחה לעלות לרבע הגמר, שכן בשלב הבתים הקדימו אותה נבחרות פורטוגל והונגריה. מכיוון שכך, נשאלה באותם ימים השאלה, האם ברזיל חייבת לאמץ לעצמה את הפיזיות האירופית ואת הכושר הגופני המעולה, על חשבונו של הכדורגל האטרקטיבי, שהוא חלק בלתי נפרד ממהותו של השחקן הברזילאי.
בחירתו לתפקיד של האיטלקי, קרלו אנצ'לוטי, 23 שנים מאז זכייתה החמישית והאחרונה במונדיאל, נעשתה גם מפני שקרלו הוא כבר מאמן מוכח, ובעיקר משום שרבים רואים בו את המאמן הטוב ביותר בתבל. הרי לברזיל מגיע הטוב מכולם. מעבר לכך הוא גם מכיר מצוין את כוכבי הנבחרת, ובראשם את ויניצ'יוס מריאל מדריד, שאותו אימן אנצ'לוטי ממש עד השבוע.
ויניצ'יוס ודאי מרוצה מאוד מהעובדה שמי שידריך אותו בנבחרת יהיה מאמנו מהשנים האחרונות. ובכלל, אני חייב להתייחס גם לקאסמירו, שהיה חלק מהקישור המופלא שפעל בריאל, תחת שרביטו של קרלו. קאסמירו שיתף פעולה עם טוני קרוס הגרמני ועם לוקה מודריץ' הקרואטי, שהיו הלב והמנוע של ריאל מדריד הגדולה, עד שעבר למנצ'סטר יונייטד. אני מעריך שהוא יהיה כזה כנראה גם בתקופה החדשה, שבה נבחרת ברזיל צופה פני העתיד באופטימיות.
למען ההגינות יש רק לומר שלמאמנה החדש של הנבחרת אין את הזמן שהיו לקודמיו, ולכן מעתה הוא נדרש למהר ולהפשיל שרוולים. ואם הוא לא יוכל להצליח, אז מי כן?