אוהדי ספורט, מטיבם, הם אנשים סנטימנטליים. הם מייחסים חשיבות קוסמית לכל אירוע שבעיני האדם הסביר והנורמטיבי ייחשבו במקרה הטוב לצירוף מקרים. אבל, אין שום דבר מרגש בלהיות אדם סביר ונורמטיבי. או אם לצטט את מאיר אריאל זצ"ל: "מה, אני לא נורמלי להיות נורמלי?". 30 אלף משוגעים לדבר ראו אתמול את הגול האחרון של ערן זהבי במדי מכבי תל אביב בבלומפילד, וכולם חשבו על אותו דבר: זה פשוט הומאז' לגול הניצחון בדרבי ה-2:3. אותה פינה. אותו שער.
ברמה האובייקטיבית ברור שמדובר בצירוף מקרים. ברמה האובייקטיבית גם חייבים להגיד שהפועל באר שבע נתנה עונה לפנתיאון, אבל בכל מפגש ישיר לא הצליחה לדגדג את מכבי. והאמת, חייבים להודות שזו לא הייתה האליפות הכי מרשימה של מכבי תל אביב. אבל זה מה שהפך אותה למתוקה אפילו יותר. ספורט, ובטח אהדת ספורט, אינה עניין לאובייקטיביות. ולמעשה, דווקא בגלל כל הקשיים והכשלים והעיוותים שסיפקה העונה הכל כך קשה הזאת, זו הפכה לאליפות הכי כיפית של מכבי תל אביב מזה שנים.
מכבי תל אביב, בטח בעידן המשותף של מיטש גולדהאר, התרגלה לזכות באליפות תוך כדי שהיא דורסת את הליגה. היו פעמים שהיא זכתה להניף את הצלחת שבועות לפני שהליגה הסתיימה. השנה הייתה שונה לגמרי, וכללה אפילו קריאות "תתפטר" למאמן לאזטיץ' בינואר. מכביסטים ותיקים בוודאי יזכרו שגם ניר קלינגר קיבל קריאות דומות לפני האליפות הדרמטית של 2003 (ליתר דיוק, אוהדי מכבי לא קראו לו "תתפטר" אלא בעיקר שרו שירים פוגעניים כלפיו ברמה האישית).
בסוף זוכרים רק את התוצאה הסופית, ואת השורה שהתווספה לספרי ההיסטוריה: אליפות 26 של מכבי תל אביב. האליפות החמישית של ערן זהבי במכבי (יש לו עוד אחת בהפועל תל אביב, גם שם במשחק אליפות בלתי נשכח מול בית"ר ירושלים). אליפות אחת יותר משפיגל. אפילו אחת יותר מנמני. זה יותר מעניין סמלי. חמישה כוכבים יש למכבי תל אביב מעל סמל המועדון, אחת לכל חמש אליפויות, וזהבי - עם חמש אליפויות משלו - יכול להסתכל עליהם ולדעת שאחד מהם שם בזכותו.
כאוהד מכבי תל אביב לא צעיר, אני לא זר למשחקי אליפות. זכיתי לראות את מכבי תל אביב חוגגת לא מעט מהיציע. הפעם הראשונה הייתה בווסרמיל בבאר שבע, במאי 1995. מאז הייתי בכל סוג של אליפות: בבלומפילד הישן עם דרור קשטן, ברמת גן עם נמני, בבלומפילד החדש, כולל באליפות הכי מוזרה מכולן, בעונת הקורונה. באותו משחק בלומפילד היה ריק לגמרי. אף אוהד לא הורשה להיכנס, רק אנשי תקשורת. אני נכנסתי כעיתונאי, ישבתי לבד ביציע וראיתי את מכבי שלי חוגגת אליפות. זה הרגיש כאילו הם עושים את כל זה רק בשבילי. רגע סוריאליסטי, פרטי, בלתי נשכח. אבל מה שקרה אתמול הרגיש גדול בהרבה.
לא רק בגלל העונה הקשה. לא רק בגלל הטיסות המפרכות לחו"ל. לא רק בגלל הפרידה מערן. אלא בגלל המציאות. בגלל המלחמה. עונה שבה מכבי נאלצה לארח את מכבי חיפה בטדי כי המרכז הופגז. עונה שבה בכל משחק הזכירו את החטופים, ושוב ושוב עלתה השאלה האם בכלל ראוי לשחק כדורגל במדינה שכל כולה פצע פתוח. אבל אז חזרו חלק מהחטופים. ואז הגיע הנאום של אמילי דמארי, כפרה עליה, רגע לפני המשחק מול הפועל חיפה - נאום שהזיז משהו בלב של כולנו והכניס את כולנו לפרופורציות. בתוך עונה מלאה ברגעים מרגשים והתעלות ספורטיבית בסופה, הנאום של אמילי הוא עדיין הרגע הכי מרגש ועוצמתי.
השיא הגיע אתמול במשחק שמכבי הייתה חייבת לנצח, ועשתה את זה בסטייל. קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה בלומפילד נשמע ככה, עם 30 אלף אוהדי מכבי (ותודה לבית הדין שפינה את היציעים של בית"ר). המושג "הר הגעש הצהוב מתפרץ" מעולם לא נשמע מדוייק יותר. השיא הגיע בסיום, עם טקס ההנפה, כשהקפטן זהבי קיבל את צלחת האליפות מידיה של טליה ברמן. אמא של גלי וזיוי ברמן. אוהדים שרופים של מכבי תל אביב. ילדים. חטופים. עדיין במנהרות בעזה. לא זוכר שבכיתי אי פעם במגרש כדורגל, אבל אתמול לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
אין שורה שתסכם את כל זה. אין פסקה שיכולה לאזן את העצב עם האושר, את ההיעדר עם ההישג, את הכאב עם התהילה. אבל הייתה אתמול אליפות. והיא לא הייתה רק של השחקנים והאוהדים של מכבי תל אביב. היא הייתה ניצחון של רוח. רוח של מועדון ענק. אלוף. ברכות גם להפועל באר שבע על עונה גדולה. עכשיו בואו נחזיר את כולם הביתה. את יאיר האדום. את גלי וזיוי הצהובים. את אריאל, תמיר, אלון, אביתר, גיא, מקסים, נמרוד, שגב, אלקנה, אבינתן, יאיר, בר, איתן, דוד, יוסף, רום, מתן, עמרי, מתן וכל האחים והאחיות שלנו שעדיין מוחזקים בגיהנום של עזה. זה פשוט לא אותו דבר בלעדיהם. זה לא יכול להיות.