שש שנים וחצי מאז ששודרה עונתה הראשונה של סדרת הדוקומנטרי 'Sunderland 'Til I die!' בדצמבר 2018 ועושה רושם שהשינוי במועדון- ובעיר כולה- אכן קרה. מקצועית, עדיין לא, משום שמטרת העל, חזרה לפרמייר ליג לאחר היעדרות ממושכת עדיין לא קרתה, אך חשוב מכך, הלך הרוח ומשב האופטימיות ששב לחבל הארץ הנלהב ביותר במולדת הכדורגל הלך והתעצם.
'מדוע דווקא אנחנו קבוצת האוהדים שאף פעם לא שמחים?!', תהתה בתסכול מופגן אוהדת הקבוצה (ואחת מדמויות המפתח בדוקומנטרי) מישל בראקלאף לאחר ההפסד בגמר הליגה הראשונה לצ'רלטון לפני שש שנים. מישל וחברה הקרוב, איאן ווייק, הן לא רק דמויות מפתח בסדרה, אלא דמויות שמייצגות את סנדרלנד באופן המובהק ביותר.
עשרות שנות חברות, רגעי אושר עם המועדון, אינספור רגעי שפל וגם הקרבה אישית טוטאלית כדי להיות שם ולתמוך לאורך כל הדרך. ווייק, שאף זכה להיות עם המועדון בזכייה בגמר הגביע האנגלי בוומבלי בשנת 1973 טעם הצלחה רגעית, שתובלה בכשלונות רבים בהם צפה מקרוב, החל מההפסד בגמר גביע הליגה ב-1985 ועד ההפסד לצ'רלטון ב-2019.
שישה ביקורים שונים על הבמה הלאומית, שש אכזבות והוצאות כספיות עצומות (כולל מכירת ביתו הפרטי) על מנת לממן את התשוקה האישית, שלוותה בתסכול מתמשך, עד שסוף סוף ראה מקרוב הצלחה בוומבלי עם ניצחון על וויקום וונדררס בגמר הליגה השלישית לפני כשלוש שנים וחזרה לליגת המשנה.
במשך שלוש עונות ליווה הדוקומנטרי את המועדון במסע שהוגדר כרכבת הרים אמוציונלית ועדיין רחוק מלהסתיים. באופן אירוני, המחשבה הראשונית הייתה להעניק לצופה זווית ראיה אישית ואינטימית לתוך הקרביים של המועדון בזמן שהוא מנסה לשוב לליגה העליונה, אך בפועל המציאות המקצועית הכתה ב-'חתולים השחורים' שחוו ירידת ליגה שניה ברציפות, הישר למרתפי הליגה השלישית.
זה מרגיש שאוהדי סנדרלנד חוו כבר הכל מאז שודר הדוקומנטרי לראשונה: קריסה מקצועית, חילופי מאמנים בקצב מסחרר ובעלים חדשים ומבטיח בדמותו של קייריל לואי דרייפוס, שפיזר הבטחות רבות בתחילת דרכו, אולם באופן מפתיע גם הצליח לגבות את מרביתן את כה.
כשהשתלט על בעלות הקבוצה לפני ארבע שנים בגיל 23 בסך הכל ועם רזומה כבנו של המיליארדר הצרפתי (ובעלי מארסיי לשעבר) רוברט לואי דרייפוס, נתפס יושב הראש הצעיר בחשדנות ראויה מצד העיר כולה, שכבר נפגעה אנושות מבעלים קודמים שפיזרו התחייבויות אך בפועל רמסו את תקוותיהם באופן טוטאלי שוב ושוב. לא הפעם, כאשר המועדון נמצא תשעים דקות מחזרה לפרמייר ליג לראשונה מזה שמונה שנים ועשה זאת בעצמאות, גאווה וקיום הבטחות בפועל על כר הדשא.
סנדרלנד היא לא עוד עיר אנגלית שגרתית בצפון הממלכה, היא מקום מאתגר לחיות בו שמשלב קהילה, קשיים כלכליים יומיומיים ואפשרויות תעסוקה מוגבלות במיוחד. אצטדיון האור, ביתה של סנדרלנד, נחשב לחוף מבטחים עבור התושבים המקומיים במשך עשרות שנים ועל אף העובדה שהקבוצה מעולם לא נחשבה לאחת מאריות הפרמייר ליג, בסיס האוהדים שלה יצרו לעצמם מוניטין של קשיחות ראויה ואת אצטדיון האור למבצר של ממש בהיבט התוצאות לעתים, ובאותה מידה כמקום שאף קבוצה אורחת לא רוצה לבקר בו.
אגדת ניוקאסל יונייטד ומלך שערי הפרמייר ליג בכל הזמנים, אלן שירר, נהג לשתף באופן קבוע עד כמה תיעב את הצורך לשחק בחוץ נגד הקבוצה המקומית ואת הקושי הגדול- מבחינה פיזית ומנטלית- להתמודד עם הר הגעש שיצרו אוהדי 'החתולים השחורים' בכל פעם כשפגש אותם בדרבי המחוזי. אפרופו ניוקאסל, היא כבר הצליחה להסיר את 'קללת וומבלי' לאחרונה, כשזכתה בגביע הליגה לפני כחודשיים וקטעה רצף של שבעים שנות יובש ללא זכייה בגביע מקומי.
שום דבר לא הולך בקלות כשאתה חלק מסנדרלנד- כתושב העיר ועל אחת כמה וכמה כאוהד הקבוצה- וגם הדרך להבטחת המקום בגמר הצ'מפיונשיפ לא הייתה חלקה. דרמה במיטבה מבית היוצר של סנדרלנד עם שיוויון דרמטי בשניות האחרונות במשחק הגומלין בחצי גמר הפלייאוף מול קובנטרי ופרנק למפארד סידרו לקבוצה העפלה לגמר היוקרתי בוומבלי הודות לשער נגיחה של יקיר העיר דן באלארד ומקום במשחק שמוגדר כ-'משחק היקר ביותר בתבל'.
היריבה בגמר, שפילד יונייטד, אמנם מציגה מסורת עשירה יותר בליגה העליונה בשנים האחרונות ונשרה מהפרמייר ליג לפני כשנה בלבד, אך באותה נשימה ה-'חתולים השחורים' עשויים להתעודד מכך שלפחות במשחקי פלייאוף, הם מצאו יריבה לוזרית יותר ממנה: במסגרת פירמידת ה-'פוטבול ליג' האנגלית אין יריבה שהפסידה במשחקי פלייאוף יותר פעמים משפילד יונייטד, שהפסידה בתשעה ניסיונות שונים.
דמויות המפתח מעונות הדוקומנטרי השונות בדמותן של החייל הבריטי לשעבר, אנדרו קאמיס, נהג המונית האסרטיבי פיטר פארר ומישל בראקלאף יהיו שם הערב (17:00, ספורט2) בוומבלי ויקוו להנציח את האוהד המושבע, איאן ווייק, שהלך לעולמו לפני כשנתיים וכבר לא זכה לראות את סנדרלנד בפרמייר ליג.
העונה השלישית מסתיימת בהלווייתו של ווייק, כשהכומר המקומי שיתף ברגש, 'אהבה אינה מסתיימת ברגע המוות, ולאהוב את מועדון הכדורגל סנדרלנד היא אהבה שנמשכת לנצח'. משפט שמייצג יותר מכל את ה-'חתולים השחורים', שרחוקים כעת משחק אחד בלבד מחזרה לימים טובים יותר עבור המועדון ועבור העיר כולה.