הסלטיקס יצאו מסדרת חצי גמר המזרח על אלונקות. ממש. ג'ייסון טייטום קרע את גיד אכילס וייעדר תקופה ארוכה; ג'יילן בראון שיחק על מניסקוס פגוע וגם צפוי לעבור טיפול או ניתוח לפני העונה הבאה; ג'רו הולידיי פצוע במיתרי הברך וקריסטפס פורזינגיס חולה במחלה מיסתורית ולא ברור מה יהיה איתו. הפציעות והמחלות האלה הן לא רק תוצאה של טראומה, כל מחקר רציני הראה שפציעות כאלו הן גם תוצאה של שחיקה הולכת וגוברת, שפוגעת בכל שחקני הליגה אבל במיוחד בקבוצות שבכל עונה מגיעות לשלבים המאוחרים של הפלייאוף.
בשנה שעברה, לבוסטון היו את הרגליים לעבור את הפלייאוף בשלום. רוב השחקנים נשארו בריאים והפציעה המשמעותית היחידה היתה של פורזינגיס. אך ייתכן מאוד שאם לא היו מנצחים את אינדיאנה במשחק הראשון של גמר המזרח - משחק שניצחו אך ורק בגלל "נס" בצורת קליעת שלשה מופרעת של ג'יילן בראון בשניות האחרונות, ייתכן ובוסטון היתה נקלעת לסדרה שוחקת במיוחד נגד קבוצה שהפכה את זה לסימן המסחרי שלה לשחוק את היריבה.
ייתכן שאז היתה מגיעה לסדרת הגמר מול דאלאס של לוקה דונצ'יץ' פצועה וחבולה כמו היריבה מהמערב והיתה מסתבכת. הפייסרס, אולי בגלל חוסר ניסיון בשלבים האלה (בניגוד לבוסטון המנוסה והשחוקה), היו יכולים להפוך את הסדרה לשוחקת אחרי המשחק הראשון נגד הסלטיקס אבל זה לא קרה, כאמור, למרות שהם הובילו בכל המשחקים ברבע הרביעי (חוץ ממשחק מספר 2) ועמדו היטב מול התקפת העלית של בוסטון. כעת מכונת השחיקה של הפייסרס תשחק שוב בגמר המזרח. הפעם מול ניו יורק ניקס, שהעונה גברה על הסלטיקס עם גישה אחרת לחלוטין מזו של הפייסרס.
הניקס, שיגיעו עם יתרון ביתיות לסדרת גמר המזרח הראשונה של הקבוצה מאז שנת 2000, משחקים בצורה אחרת לחלוטין מאשר הפייסרס. טום ת'יבודו, מאמן הניקס, מאמין ברוטציה מצומצמת מאוד ובלשחק עם אותם 6-7 שחקנים, שרוב שחקני החמישייה, משלימים דקות ארוכות על המגרש. זו המדיניות לאורך העונה ולא רק בפלייאוף.
ואכן, מתוך 5 השחקנים ששיחקו הכי הרבה דקות משחק בעונה הרגילה ובפלייאוף, 4 שחקנים הם שחקני הניקס, כאשר ג'יילן ברונסון לא בטופ 5 אך ורק בגלל שסבל מפציעה שגרמה להיעדרותו של מספר שבועות. ריק קרלייל, המאמן של הפייסרס, מנגד משחק עם הרבה מאוד שחקנים. הרוטציה הרחבה מאפשרת לפייסרס לשחק עם המון תנועה אינטנסיבית בהתקפות ואולי עוד יותר חשוב, השימוש בשחקנים רבים מאפשר לקבוצה להפעיל לחץ על כל המגרש, לאורך המשחק, על יריביהם וככה הם לא מאפשרים להם לשמר אנרגיה או "לנוח על הכדור".
כתוצאה מהמדיניות הזו, היריבים של הפייסרס מגיעים לסוף המשחקים כשהם גמורים בזמן ששחקני החמישייה של אינדיאנה נחו לא מעט. "אנחנו תמיד יודעים שעם הפיזיות שלנו והדרך שבה אנחנו משחקים יובילו לכך שהיריבות שלנו יושפעו מכך" אמר פסקאל סיאקם. "אפשר לראות את זה על הפנים שלהם" הוסיף ארון נסמית', הפורוורד של הפייסרס. "הם עייפים". כלומר, זו שיטה. שיטה שעובדת.
אבל השחיקה של היריבה היא רק חלק מהשיטה של הפייסרס. הפייסרס השנה היא הקבוצה ההתקפית השנייה הכי טובה בהתקפה בפלייאוף. היא ניצחה את הקבוצה עם ההתקפה הטובה ביותר בפלייאוף (קליבלנד). כמו כן, הקבוצה שמוביל טייריס הליברטון בקושי מאבדת כדורים (היחס אסיסטים-איבודים הכי טוב בפלייאוף) וכמעט 72% מהסלים שלה באים אחרי אסיסט (גם הכי טוב בפלייאוף).
הקבוצה לא רק משתמשת ברוטציה רחבה של 10+ שחקנים אלא גם מתמסרת מעולה ומעמסת הקליעה מתחלקת בין כולם. הפייסרס של ריק קרלייל בפלייאוף הזה היא הקבוצה היחידה בהיסטוריה שיש לה בפלייאוף 8 שחקנים עם 8+ נק' למשחק והראשונה מאז דטרויט פיסטונס ב-2004 שיש לה יותר מ-6 שחקנים עם יותר מ-6 נק' למשחק בפלייאוף. הם גם הקבוצה הראשונה מאז סן אנטוניו ב-2016 שבמשחק פלייאוף אחד קלעה ב-60% במשחק בו חילקה 35 אסיסטים.
זה אולי לא מרגיש ככה, אבל הפייסרס יכולה להיות קבוצה די היסטורית. משחק הריצה, משחק הלחץ בהגנה, יעילות משחק המסירות (מעט איבודים) ויעילות הקליעה (הקבוצה עם אחוזי קליעה יעילים של 59.6% העונה - מקום שני בליגה) הופכים את הפייסרס לקבוצה שקשה מאוד לנצח. "אני יודע מה שאני יודע מהדאטה ומה שאני יודע מצפייה במשחקים" אמר קני אטקינסון, מאמן הקאבלירס, לעיתונאים בתום הסדרה מול הפייסרס. "הם היו טובים מאיתנו והם יכולים לתחזק את סגנון המשחק שלהם... אני נותן להם הרבה מאוד קרדיט על כך ששמרו על אינטנסיביות לאורכה של הסדרה".
ההולוקרטיה של קרלייל - כלומר השימוש הרחב במספר רב של שחקנים והסתמכות מינימלית על כישרון עולה אחד כדי שייצר את רוב הסלים לקבוצה - היא בדיוק ההפך ממה שמאמינים בו בניקס, שם התפקיד של כל הקבוצה להשאיר את המשחקים צמודים עד הרבע הרביעי ואז לאפשר לברונסון לקחת על עצמו את המשחק.
העומק הזה של הפייסרס משנה במעט את המתמטיקה של הכדורסל והליגה. במשך שנים הג'נרל מנג'רים חיפשו לפחות כמה שיותר כוכבים כדי לבנות סביבם קבוצה. את הפייסרס בנו כדי שיהיו מספיק שחקנים שיוכלו לשחוק ולעייף את אותם כוכבים של היריבות וככה לצמצם את פערי הכישרון והאיכות ביישורת האחרונה של המשחק.
"הם שחקו אותנו עם סגנון המשחק שלהם" הודה אטקינסון. "אנחנו ממש סבלנו מהלחץ. מהלחץ על כל המגרש. יש לי המון כבוד אליהם. הם כמו קבוצת קולג' במובן הכי טוב של המושג. הם לוחצים 48 דקות והם רצים מהר יותר מאשר כל קבוצה אחרת בליגה. יש לי את הדאטה, יש לנו את הגרפים".
סדרת גמר המזרח בין הניקס לפייסרס תהיה מפגש בין יריבות וותיקות עם גישה שונה לחלוטין לאסטרטגיית דקות המשחק. האם הקבוצה האנליטית יותר תנצח או הקבוצה עם "הלב" והכוכב הגדול יותר? כרגע, לפחות, זה הנרטיב. שורה תחתונה: כדאי מאוד לניקס לנצח את המשחק מספר 1 בבית. כי לרדוף אחרי הפייסרס נגמר רק בצורה אחת: ניצחון של הפייסרס.