מרוכז בעצמו, נכס לקבוצה: האם ערן זהבי הוא הגדול בכל הזמנים?

נלך ישר לשורה התחתונה: ערן זהבי הוא כריסטיאנו רונאלדו הישראלי. הוא הגו-טו-גאי, הוא הקלאץ' פלייר, הוא הווינר הגדול בכל הזמנים שדרך אי פעם על מגרש כדורגל בישראל. ועכשיו, אחרי שאוהדי הפועל ירקו על המסך של הטלפון שלהם, נתחיל להיפרד - כי למרות שערן זהבי לא הודיע על פרישה מכדורגל (ההערכות הן שייעשה זאת בעוד כשבועיים) ברור לכל שלא נראה אותו מסיים את הקריירה שלו בעונת פרישה ב... מבלי להעליב, מ.ס. אשדוד.

זהבי אולי הודיע אמש (שלישי) על עזיבת מכבי תל אביב, אבל המסע אל הקרחון שעליו משייט עתה זהבי לעבר הפרישה, החל כבר לפני כמה שבועות. יהיו שיאמרו שהוא מתנהל, הלכה למעשה, כבר מתחילת העונה, אבל היה רגע אחד שהגדיר אותו ממש כמו ששערים עם הבאזר הגדירו את הקריירה של אחד הגדולים, אם לא הגדול שבכדורגלני ישראל.

את הרגע הזה חוויתי דווקא מיציע האורחים בבלומפילד, עת התארחה שם, במחזור האחרון של העונה הסדירה, הפועל חיפה "שלי". מכבי תל אביב הייתה אז, פחות או יותר כפי שהיא היום, במרוץ די צמוד עם הפועל באר שבע על התואר (אז עוד הייתה מכבי חיפה בשולי התמונה. מתנצל, לא יכולתי להתאפק).

זהבי לא נכלל ב-11 אבל ישב על הספסל וברגע מסוים קם עם כל חבריו כדי להתחמם. הוא לא היה החלוף הראשון - והאצטדיון שרק בוז כאילו הפועל חיפה היא זו שדורסת את המארחת, ולא להיפך. קבוצה רצה לאליפות, מוליכה בביתה - והקהל נטרף מעצבים בגלל שערן זהבי עדיין לא על הדשא. אני לא מצוי בנבכי נפשם של בעלי מכבי תל אביב ומנהליה, אבל לדעתי זה היה הרגע שבו נפל הפור: גם לצמצם ככל האפשר את דקות המשחק של ערן זהבי עד לתום העונה וגם לא לממש את האופציה שהייתה לצדדים לעונה נוספת.

אם אתם ממעריצי ערן זהבי, אולי אפילו בין מי ששרקו בוז לקבוצה שלהם, רק כי זהבי לא נכנס עדיין, אתם פטורים מקריאת הפסקה הזאת, אבל ההחלטה שלקחה מכבי תל אביב לגבי זהבי, עוד בטרם "החליט" הוא לגביה, היא מהמוצדקות. כן, קשה לכבות את אור הזרקורים מעל לכוכב הכי גדול שהיה לך (כולל אבי נמני), אבל קשה שבעתיים הוא לראות איך הוא הופך לגורם מזיק בתוך המערכת - וברגע שכבודו של הכוכב גובר על צרכי המערכת, הדבר הטוב ביותר הוא להיפרד מהר - רצוי כידידים.

אבי נמני הוא דוגמה טובה לכך - על המגרש הוא היה ענק, אבל כמי שסחף אחריו את האוהדים - לפעמים גם נגד המאמן והמערכת (לוני הרציקוביץ' בשעתו) הוא נותר שנוי במחלוקת, משהו שילווה את הדיון במורשתו בכל פעם שבה נרצה לדון בעברו המפואר.

מזהבי נחסך הקטע הזה: גם מפני שמדובר באחד הכדורגלנים הפיקחים ביותר שהיו כאן, כזה שלומד מניסיונם של האחרים, אבל גם מפני שלמכבי תל אביב יש הנהלה שמנותקת, תודה לאל, מרחשי לב היציע. אפשר להמשיך כאן ולדון ברגע הזה שבו כדורגלן עלול להפוך לעסקן, אבל בכך נעשה עוול לווינר הגדול של הכדורגל הישראלי.

כי זה הזמן להיזכר ולהזכיר שערן זהבי, סמל הווינריות המכביסטית, חתום על הרגע הגדול ביותר בהיסטוריה של... הפועל תל אביב! עם השער ההוא בטדי במקביל לתיקו שסחטה בני יהודה ממכבי חיפה - רגע שבו הוכרעה אחת האליפויות הדרמטיות ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.

הפועל תל אביב קשורה גם לזיכרון הכי גדול הבא שיש לנו מזהבי, אבל נראה לי שאוהדיה יאהבו אותו קצת פחות: שער הניצחון האדיר בתוספת הזמן של הדרבי, גול שהשלים מהפך בתוך דקות, מפיגור לניצחון, גול על הבאזר, גול של אליפות שגרם אפילו למאמן הכי קשוח בעולם להתפרץ בספרינט למגרש כאחרון האולטראס בשער 11, רק כדי לחבק את הסקורר.

נניח רגע לזיכרונות ונגיד משהו על מוסר העבודה הכמעט-לא-ישראלי של זהבי: בסופו של דבר מדובר בכוכב שבנה את עצמו בעשר אצבעות (גם אם מדובר באצבעות הרגליים). זהבי לא ניחן בכישרון הטבעי של שחקנים כמו ראובן עטר או חיים רביבו. לא הייתה לו את יכולת נהיול המשחק של אייל ברקוביץ', אבל על כל מה שהיה חסר לו בכישרון טבעי, הוא פיצה בעבודה קשה.

פעם סיפר לי מכר שלו שהבחור הקדיש את כל הקיץ לאימוני נגיחות. זה היה כשהקריירה שלו הייתה כבר בשלב מתקדם ולא היה עוררין לגבי מעמדו הבכיר בקבוצתו ובכדורגל שלנו (אם כי באותה שנה לא שיחק בישראל). למה דווקא נגיחות? כי זהבי לא אהב את הסטטיסטיקה שלפיה הוא ממעט לכבוש בראש - ורצה להפוך יעד גם לכדורים הנייחים של קבוצתו.

זה האיש וזו מורשתו לאלפי ילדים שמשחקים כדורגל במסגרת תחרותית לראשונה בחייהם וחולמים להיות זהבי: יש שחקנים שמקריירה שלהם נזכור שערים יפים, יש שחקנים שלמרות שכבשו לא מעט שערים יפים, נזכור מהקריירה שלהם בעיקר שערי ניצחון. הם הגדולים באמת.

למה פתחנו בהשוואה לרונאלדו? כי כמו זהבי, כישרונו הטבעי נופל מהקולגה-צ'ילבה לאו מסי. כי ממש כמו אצל זהבי, הוא הקדיש את חייו למקצוענות: תזונה, אימוני כושר, אימוני כוח, עבודה פרטנית על אלמנטים שונים של המשחק ועוד, אבל יותר מכל כי הוא היה ווינר אמיתי, אחד כזה שאתה יודע שהכדור יילך רק אליו בשניות האחרונות של תוספת הזמן - ובכל זאת, ככל שיישמרו עליו, מצליח לגעת בכדור שמתגלגל איכשהו לרשת. ושחקן כזה, שכל עוד הוא על המגרש, האוהדים יודעים שהכל עוד יכול לקרות, הוא השחקן שעליו אנחנו חולמים בלילות, יותר ממי שרוקד לאורך חצי מגרש עם הכדור.

זה לא שחסרו שערים מרהיבים בקריירה של זהבי, ממש לא - היו שם בעיטות מספרת הפוכות, בעיטות חופשיות שהסתובבו לחיבורים ועוד מהלכים שמלמדים גם על כישרון גדול, אבל מה שהוביל את הכישרון אצל זהבי היה תמיד הראש, קור הרוח, הצלילות והחדות שכדורגלנים טובים פחות ממנו נוהגים לאבד ברגעי המפתח. את זהבי הלחץ הזה רק חידד - ולכן נזכור ממנו את השערים המכריעים יותר מאשר את היפים.

יש אנשים שהרצון להצטיינות אישית הופך אותם לנכס אדיר גם ברמה הקבוצתית. זהבי היה כזה. הוא תמיד היה מרוכז בעצמו, תמיד שאף להיות הטוב ביותר - ועל הדרך סחב וסחף אחריו מועדון שלם. לא תמיד אנחנו אוהבים את הכוכבים האלה - ואם כבר השווינו לרונאלדו, למה לא להיתלות בעוד אילן גבוה, הפעם מספורט אחר? הכוונה היא למייקל ג'ורדן.

יש שחקנים שהופכים קבוצה שלמה לטובה יותר כי הם רואים תמיד את האחר (מג'יק ג'ונסון או לארי בירד למשל, אם להישאר באותה הליגה) ויש שחקנים שמצליחים לסחוף קבוצה שלמה לתואר אחרי תואר דווקא מפני שהם מרוכזים תמיד בלהיות הכי טובים בעצמם. זהבי, ממש כמו הכדורסלן האגדי שכונה "אלוהים", היה (בעצם עודנו) כזה.

יש פה רק מגבלה אחת: ברגע שבו אתה כבר לא יכול להיות הכי טוב על המגרש, הכי טוב בקבוצה שלך, הקסם פג. וכאן אפשר רק להחמיא לזהבי אפילו בהשוואה לכדורסלן הגדול בכל הזמנים - הוא הולך רגע לפני שהוא מאבד סופית את היכולת להיות השחקן הכי טוב בקבוצה שלו.

כאוהד הפועל חיפה אני נטול פניות במאבק האליפות, אבל בכל זאת, עם נטייה קטנה לכיוון דרום, כלומר - באר שבע. למה? כי יש משהו רומנטי יותר באליפות עם סגל מצומצם יותר, עם מאמן שבא מפתח תקווה, בעונתו הראשונה בקבוצה גדולה. רק שעם ההודעה של ערן זהבי על עזיבת מכבי תל אביב (בדרך לפרישה ממשחק פעיל), הוא עושה חשק אפילו לי, ממש לא אוהד של קבוצתו, לראות אותו פורש עם צלחת אליפות אחרי שהצליח להיות בורג משמעותי במשחקי ההכרעה.

לראות את ערן זהבי חובק צלחת אליפות ומתייפח מול שער 11 ששר-שואג: "ערן, ערן זהבי" לפי המנגינה של "רקדי", יכול לתת למועדון הכדורגל הגדול והמעוטר בישראל בכל הזמנים את הדבר היחיד שקשה למועדונים גדולים לזכות בו - פריים סיום רומנטי, כזה שיעניק לערן זהבי את הרגע שיגדיר הכי יפה את הקריירה שלו: תואר קבוצתי שהביא למועדון בזכות התעקשותו להיות הכי טוב בעצמו. יש יותר ערן זהבי מזה?