רציתי לפתוח את הטור עם המותחן האימתני שיש לנו במאבק האליפות, כשנותרו שני משחקים לסיום, במיוחד אחרי שתי הצגות כדורגל שהניבו הרבה שערים בנתניה ובטרנר, אבל תרשו לי קודם כל להתייחס, ואי אפשר שלא, לעונה הביזיונית שמכבי חיפה עוברת, לתצוגות ולתבוסות המשפילות שהיא סופגת ולקהל שמתבזה שבוע אחר שבוע במפלות כואבות.
האלפים שהגיעו אתמול (שני) מחיפה לבאר שבע חזרו בבושת פנים עם עוד תצוגת נפל. את ההריסות שיש במועדון יהיה קשה מאוד לשקם. פלסטרים לא יעזרו פה, מכבי חיפה צריכה להיבנות מהיסודות. הגיע הזמן שלקבוצה בסדר גודל כזה יהיה שוער ברמה שמתאימה לה, כי ככה אי אפשר להמשיך.
אמש לפני המשחק, הלכו השחקנים המפוחדים להגיד תודה לקהל. אני לא יודע אם עשו את זה מיראת כבוד, או מפחד גבהים, אבל שחקן אחד שעושה מה שהוא רוצה במועדון בחר אפילו לא להניף את ידו לקהל. אני לא יודע אם דיא סבע צודק או לא, שכן אין אהבה גדולה בינו לבין האוהדים והוא זוכה לגידופים, אבל זה הסימפטום שאומר: מכבי חיפה, תתעוררי, המועדון לפני כל שחקן, ואם בדברים הקטנים אתם נופלים, בטוח שזכייה בתארים היא לא משהו שאפשר לדבר עליו בטווח הקרוב.
מכבי תל אביב והפועל באר שבע הגיעו למאני טיים. נראה ששתי הקבוצות ינצחו עד הסוף והפרש השערים יכריע. אין ספק, זה מותחן שלא ראינו בליגת העל הרבה שנים. הפועל באר שבע פתחה רע מאוד נגד מכבי חיפה, ולמרות ששלטה ללא עוררין - בעיקר משום שחיפה לא הגיעה למשחק למרות טענות המאמן הזמני שלה, שכנראה ראה משחק אחר - היא לא הייתה תכליתית.
באר שבע לא התעלתה, אבל קיבלה מתנה משריף כיוף (אני חוזר שוב לנקודה שעליה התעכבתי מספר פעמים העונה - זה פשוט לא רציני במועדון עם תקציב כזה), אבל במחצית השנייה עשתה את שלה, ניצחה בגדול והיא על הסוס. קשה לדבר מקצועית על המשחק הזה, משום שמכבי חיפה הופיעה רק לפרקים במחצית השנייה, ומעבר לכך לא הייתה קיימת. אין ספק שדן ביטון וקינגס קאנגווה עושים הבדל והגיעו לרגעי האמת של העונה כשהם מספקים הרבה שערים והרבה בישולים.
אי אפשר להתעלם מערן זהבי, הבחור פשוט לא נגמר. גם אני, שכבר חשבתי שהוא צריך לפרוש לפני שנה, מתחיל לחשוב שטעיתי, אבל זו תהיה החלטה שלו יותר מאשר החלטה של מכבי תל אביב. בעיניי, המועדון צריך לכבד אותו עד שיחליט שהוא רוצה לפרוש. מקובל בכל העולם ששחקנים גדולים מחליטים מתי לתלות את הנעליים.
מעבר ליכולת המקצועית, נקודה נוספת שעומדת לזכותו של זהבי היא הוויתור לתורג'מן על הפנדל. זהבי נבהל מההחמצות האחרונות שלו, והפרגון מעיד על בגרות והבנת הסיטואציה. לשאר המשחק אני פחות מתייחס כי לא ראיתי את רובו. כצופה עדיין אין לי ארבע עיניים, כמו שהיו לי על המגרש.