הנה כמה הרהורי כפירה בטרם קלאסיקו: הליגה הספרדית היא לא מה שהייתה. לא בכדי אין לה נציגה בגמר הצ'מפיונס, אפילו לא בגמר הליגה האירופית, רק ריאל בטיס מסביליה שבאנדלוסיה, מצילה את כבוד הממלכה - וגם זה, בגביע הטוטו של אירופה.
אם כבר מחלקים את ספרד למחוזות, לפני שעוברים להתגוששות המפורסמת בין בירת מחוז מדריד לבירת קטלוניה, צריך להזכיר שאפילו הבאסקים החביבים מבילבאו, שהיו אמורים להדיח את מנצ'סטר יונייטד בעונתה החלשה ביותר מזה שלושה וחצי עשורים, כדי לשחק גמר ביתי באצטדיונם, הודחו ב- 7:2 מוחץ על ידי השדים האדומים, שהעונה הם גם השדים העגומים. עוד נזכיר, אפרופו הדחות, שריאל מדריד הודחה מליגת האלופות ברבע הגמר על ידי ארסנל בתוצאה מצטברת של 5:1.
והנה עוד הרהור של כפירה: עם כל הכבוד לעימות הישיר בין רוברט לבנדובסקי לקיליאן אמבפה על מלכות שערי הלה-ליגה, הרי שזו עדיין מלקקת את פצעיה על היריבות שפונקה בה בעשורים האחרונים, זו שבין מסי לרונלדו.
עם כל הכבוד לשני היריבים הנוכחיים, הרי שאין אוהד כדורגל חי שלא צריך להודות מדי בוקר לאלוהי הכדורגל על שזכינו לחיות בתקופה שבה שיחקו לפנינו שני הגדולים בהיסטוריה (מעריצי מראדונה יכולים לעשות שורה ולהירגע. מעריצי פלה - להצטער שלאורך מרבית הקריירה שלו לא היו שידורי טלוויזיה של משחקיו).
לפעמים נדמה שייקח ללה-ליגה פרק זמן של כמה שנים להתאושש מאובדן היריבות האיכותית ביותר שידע המשחק - רק ראו כמה זמן לקח ל-NBA להתאושש מהפרישה של ג'ורדן.
עם כל המטען הלא ממש חיובי הזה מתיישב לו הבנאדם לצפות בקלאסיקו - וכבר אחרי מחצית אחת הוא ממלמל: "אלוהים אדירים מה ראיתי עכשיו...?" שערים, מהפכים, רגעי מחלוקת שהוכרעו על ידי ה-VAR, שלושה שערים פסולים, ספק הרחקות שהיו צריכות להיות - הייתי כותב כאן שזה כל מה שאפשר לצפות לו ממשחק כדורגל, אבל האמת היא שזה הרבה יותר.
דגל לבן
נתחיל במשמעות הכי ברורה של התוצאה: ברצלונה היא אלופת ספרד לעונת 2024-2025. ניצחון של הבלאנקוס היה שולח את ברצלונה אל הדרבי מול אספניול ברגליים רועדות ומתוך ידיעה שתיקו עלול לגמור את חלום האליפות. ובאמת, אחרי 15 דקות של כדורגל נראה היה שהיא בדרך לשם.
במקום זה היא משלימה עונה כמעט-חלומית, כזאת שכמעט משכיחה את כאב ההדחה מהצ'מפיונס-ליג, למרות המהפך המרשים (והזמני) מול אינטר. סדרת ניצחונות שכזאת בעונה אחת על היריבה המושבעת לא רואים בכל עונה, אפילו לא בכל עשור של היריבות המפורסמת ביותר בכדורגל העולמי.
וזו לא סתם סדרה, זו לא גניבה של 0:1 קטן רק כדי לשמור על רקורד קלאסיקו מושלם, אלא תצוגה, קונצרט, מלחמת שוורים שבה השור המדרידאי מדמם כהוגן.
הזכרנו את הדקה ה-15, ובכן, ספק אם היה אפילו אוהד אחד של ברצלונה, גם אם האמין באקמבק - שמה שני של הקבוצה שלו - שסבר שעוד לפני הדקה ה-40 יעלו מיציעי המונז'ואיק קריאות "אולה", עת הקבוצה שלו תוליך 2:4 ותעשה לריאל מדריד "משולשים".
למרות ההספד הכואב, אפשר להניח שבריאל מדריד יש שחקן אחד שיכול להיות מרוצה: קיליאן אמבפה, שהגיע למשחק עם פיגור קטן אחרי לבנדובסקי (שלא שותף) בטבלת מלך השערים - וסיים אותו עם מקדמה משמעותית לקראת שלושת מחזורי הנעילה, בדרך למה שלא רק יהיה התואר היחיד של הבלאנקוס העונה, אלא גם יסיר את סימן השאלה שריחף מעליו לאורכה.
אמבפה הגיע מפריז בקול תרועה רמה, אמבפה ניסה, אמבפה לא הספיק, אמבפה נפצע, אמבפה ספג שריקות בוז, אמבפה היה שותף לעונה בלי תואר - בקבוצה שבטוחה, ככל הנראה בצדק, שאין תואר שקבוצה אחרת תזכה בו, אלא אם היא תפסיד אותו קודם.
ועדיין - אם יסיים כמלך השערים עם משהו כמו 30 כיבושים, הוא יוכל לסמן "וי" אישי קטן - לא שזה ינחם מישהו במדריד.
הדגל הלבן שהניפה ריאל מדריד אתמול הוא לא רק כניעה, אלא במידה מסוימת הרבה יותר מכך. נכון שהמשחק נגמר לבסוף ב-4:3, כלומר - היא לא הובסה. נכון שעם קצת מזל היא הייתה יכולה לגנוב תיקו.
רק שזה בדיוק העניין: ריאל מדריד זה לא שם של קבוצה שגונבת שוויון - ואתמול היא לא הפסידה 4:3 אלא הובסה 4:3 בידי קבוצה שנדמה היה שלמרות מגרעותיה היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה.
הדבר הגדול הבא
ברצלונה טובה מריאל מדריד, היא תוססת ממנה, חיובית ממנה, פחות מרירה ממנה, להפך - היא מלאת שמחת חיים ו... עם כל הכבוד לאמבפה מול לבנדובסקי, יש רק שם אחד שמתנוסס מעל העונה הזאת: לאמין ימאל.
נכון, מסוכן להמר על ילד בן 17 - וכמי שזכה לראות גם את מסי עולה מהנוער (כשרונלדיניו חונך אותו) וגם את עונת הבכורה של רונאלדו במנצ'סטר יונייטד ("פלופ" קרא לו שדרן-פרשן ישראלי, שמפאת כבודו והחיבה שאני רוחש לו, לא אזכיר את שמו), אני יודע כמה מסוכן להמר על שחקני נוער.
שחקנים צעירים הם לא תמיד מופת של יציבות, אבל אללי, אם הילד הזה ימשיך ככה, אפשר שההתאוששות של הספרדים מאובדנם של מסי ורונאלדו תהיה קצרה מכפי שסברתי בתחילת הטקסט הזה.
מי שמבקש לראות בכל זאת פצעון קטן על הפנים המושלמות של הכדורגל, כפי שנגלו לנו אתמול, יכול לציין שזה היה משחק כמעט נטול הגנות.
זה נכון - קרלס פויול וסרחיו ראמוס אולי רואים ביחד את הקלאסיקו ומציינים לעצמם שאצלם זה לא היה עובר בלי לשלוח מישהו למיון. רק שמהר מאוד נפטרים מההרהור הטורדני הזה, כי מה שקיבלנו במקום היה ביטוי כה מרהיב של כישרון התקפי, עד שמפתה לחשוב שזו לא חולשת ההגנות כמו ברק ההתקפות של שתי הקבוצות המוכשרות האלה.
עלי להודות שאם אני צריך להזדהות בכל זאת עם אחת הקבוצות, הרי שאבחר במפסידה. כמי שיש ברקורד שלו בערך 15 ביקורים מצטברים בשתי הערים, כמעט בכל אחד מהם צפיתי במשחק כדורגל (כולל ה-0:3 המהמם של בארסה בברנבאו, שבה עמד הקהל המקומי, שבור לב והריע במחווה ספורטיבית שאין מרגשת ממנה לרונאלדיניו), אני מעדיף את מדריד כעיר, על מסעדותיה ותושביה, מבלי לגרוע מהחרסינה הצבעונית של גאודי.
ובכל זאת אתמול עמדתי גם אני, שבאתי אל הקלאסיקו הזה קטן אמונה, כמעט ציני - והרעתי לתזמורת של קטלוניה. כי הרי לא בכדי הזכרתי את הקלאסיקו ההוא בברנבאו: תמיד אוכל לטעון שלמדתי ספורטיביות מהי מהטובים ביותר, כי כשמגיע - מגיע.