בהחלטתו של יעקב שחר לפטר את ברק בכר מאימון מכבי חיפה, היו לדעתי לפחות ארבע סיבות שחברו זו לזו, ושהביאו אותו לכדי ביצוע המהלך. אבל ברור שאין ספק שהקש ששבר את גב הגמל היה ההפסד הכבד 5:1 בדרבי מול הפועל חיפה.
הסיבה הראשונה לפיטורים היא העובדה שמכבי חיפה אינה מתמודדת העונה על הכתר, ושיותר מכך, היא אכזבה קשות במרבית משחקיה מול הגדולות של ליגת העל. גם שחר יודע, בדיוק כמונו, שמאמן אינו יכול להבטיח זכייה באליפות. אולם כאשר קבוצות הפועל באר שבע ומכבי תל אביב מקדימות את מכבי חיפה, כל אחת מהן ב־13 נקודות, פירושו של דבר אי עמידה אפילו ברמת הרף התחתון.
הסיבה השנייה הינה מספר ההפסדים שספגה חיפה, בהשוואה לזה של באר שבע ולמכבי תל אביב. הירוקים כבר הפסידו בשמונה משחקים, בעוד שלכל אחת משתי הקבוצות המקדימות אותה בטבלה, רק ארבעה הפסדים. במילים אחרות: מכבי חיפה ספגה פי שניים יותר הפסדים.
גם הסיבה השלישית מגובה במספרים: לבאר שבע 22 ניצחונות, למכבי תל אביב 21 ניצחונות, ולמכבי חיפה 17 ניצחונות. פער של 5 ניצחונות לטובת הפועל באר שבע הוא עצום ומעיד יותר מכל על מפח הנפש שהנחילו בכר ושחקניו לשחר ולאוהדיה הרבים מאד של הקבוצה.
הסיבה הרביעית שסגרה את המעגל הייתה כמובן ההשפלה בדרבי מול הפועל חיפה. אני חושב ששחר לא היה ממהר לפטר את בכר בהפסד של 1:0 או 2:1, כואב ככל שיהיה. אבל לספוג חמישייה ולראות בעיניים כואבות כיצד חלוצי הפועל עושים זאת בקלות, כבר היה עבורו יותר מדי. אחרי הכול, ברק בכר קיבל לידיו בחלון ההעברות האחרון את מלך שערי הליגה, גיא מלמד, במהלך שאמור היה להוסיף למכבי עוצמה, ובמקביל להחליש את אדומי חיפה. והנה, דווקא בלעדיו הייתה קבוצת הפועל גדולה על מכבי הגאה, והנחילה לה הפסד בלתי נשכח לשנים.
לכן, כאשר מצרפים אחד לאחד, בכר הלך הביתה, וחבל שזה קרה לו עונה שנייה ברציפות.