כשהפועל ירושלים ירדה מודחת מהפרקט בבלגרד ונפרדה מהזירה האירופית בשקט ובשלווה, כמעט באדישות, אוהדיה חששו שזה עלול להיות רק הפרומו. זמן קצר אחר כך הם חזו מרחוק בהפועל תל אביב מגשימה את כל החלומות שלהם, והבינו: מה שהיה, לא יהיה. עליהם צריכים להתרגל למעמדם כקבוצה מספר 3, ואולי גם להגיע בנחיתות מובנית לעונת המלפפונים.
כל זה לא קרה. כלומר, קרה - אבל לא השפיע. כלומר, השפיע - אבל לא כמו שהיינו עשויים או עלולים לחשוב. עם או בלי קשר לזהות הזוכה ביורוקאפ (הרי השיחות והמגעים והמשאים והמתנים החלו הרבה קודם לכן), הבעלים מתן אדלסון קיבל החלטה אסטרטגית. את תוצאותיה רואים עכשיו: קאדין קרינגטון היה הראשון להאריך חוזה, ג'ארד הארפר הגיע מיד אחריו, ואתמול (ראשון) הצטרף יובל זוסמן, שהסיר את "קללת הקפטן" וחתם לשלוש שנים נוספות.
למהלך המשולש הזה יש משמעות מרחיקת לכת. ירושלים, זו שדיברה בפה מלא כי "המערכת אינה מוכנה לשחקן במיליון דולר", השקיעה לא מעט בהשארת שלושת העוגנים בקו האחורי שלה. על פי ההערכות (1), הם ישתכרו כשני מיליון דולר וחצי בעונה הבאה; על פי ההערכות (2), כדי להבטיח את ההמשכיות הזו, המועדון ישקיע לפחות מיליון דולר מעבר לשכר ששילם לטריו בעונה הנוכחית.
בגיל 26, מצא עצמו זוסמן בצומת דרכים. הוא ספג לא מעט ביקורת כששיחק במכבי תל אביב (וגם היה קורבן של סיטואציה, כשתופקד על ידי יאניס ספרופולוס בתור ה-3&D שממתין לשווא בפינה למסירה-שלעולם-לא-תגיע מסקוטי ווילבקין); אחר כך ביסס את עצמו כשחקן רוטציה בשיפולי היורוליג עם אלבה ברלין; ולמרות החזרה לישראל ולירידה ברמה למפעלים המשניים, הפך שוב לשחקן מבוקש.
כמה מבוקש? על שיחת החניון עם עופר ינאי שמעו כולם כבר בקיץ החולף. חרף ההכחשה של בעלי הפועל תל אביב, כאילו "אנחנו לא פונים לשחקנים תחת חוזה", פנייה נעשתה - ובסכומים גבוהים בעשרות אחוזים מאלו שהוצעו לו בבירה. גם מכבי תל אביב הייתה באזור החיוג והתעניינה, אבל לא באמת נכנסה למשא ומתן ממשי או מתקדם. והשם של השחקן הישראלי החל לרוץ ברחבי אירופה, כשמאמן ולנסיה פדרו פרטינס הביע עניין ראשוני. שם זה גם נעצר.
ולמה? כי זוסמן חושב אחרת, ופועל אחרת. הוא יודע להעריך את הסיטואציה שאליה הגיע: בירושלים לא יכולים להתחייב על כך שיונתן אלון יאמן את הקבוצה בעונה הבאה, אבל העובדה היא שמאז מינויו - מספר 50 פורח. הוא משתמש בו כמעין פוינט פורוורד, סוג של גארד יוצר שבכלל משחק בעמדה מספר 3 (ולעיתים גם 4), והפך אותו לפנים של הפרנצ'ייז.
לא רק כי הוא הקפטן, ולא בגלל שהוא הישראלי הבכיר, אלא גם במה שקורה על המגרש עצמו. לטוב, וגם לרע, אגב. זוסמן נתפס כאדם מופנם ושקט, ויש שיאמרו אפור ואפילו משעמם, וזו בדיוק התדמית של הקבוצה כולה. של המועדון כולו.
אחרי ה-3 מ-3 המרשים, יש לירושלים כבר שישה שחקנים שמקומם בסגל מובטח לעונה הבאה - כשלהארפר, קרינגטון וזוסמן צריך להוסיף גם את אוסטין וויילי, נמרוד לוי ורועי הובר. בעקבות השארתו של הקפטן, גובר הסיכוי שהאדומים יחליטו להחתים גם את המשלים שלו במשבצת הסמול פורוורד, ג'רמי מורגן, על חוזה חדש; לא מן הנמנע שגם אופציית היציאה מההסכם עם ג'סטין סמית' לא תופעל, והוא יישאר.
מצד אחד, אלה חדשות טובות לירושלים. היא תגיע לקיץ עם בסיס איתן שמרכיב מראש את רוב הסגל. זה לא מובן מאליו שהשחקנים שפרצו והגיעו לשיא במדים האדומים - ימשיכו ללבוש אותם. מצד שני, על פי התוצאות ביורוקאפ, בגביע המדינה ובטבלת ליגת העל, זה לא הספיק לה כדי להיות חלק מראש החץ האמיתי בפסגה הישראלית (קביעה שעשויה עוד להשתנות בפלייאוף). כדי להשתוות לתל אביביות, היא תימדד גם ביכולתה לשדרג את העמדות שדורשות שדרוג ולא המשכיות.