ג'ובאני טראיניני, אחד מהמאמנים הראשונים של האחים פילו וסימונה אינזאגי, ידע מי מבין השניים באמת שחקן טוב יותר. "אין ספק, סימונה תמיד היה טכנית הרבה יותר חזק מפיפו" אמר בראיון לתקשורת האיטלקית. "הוא היה איכותי יותר על הכדור ובכלל, שחקן טוב יותר. אבל לא היה לו מזל". פיפו היה נחשב לשחקן חשוב ומשמעותי הרבה יותר מאחיו, כבש שערים בגמר ליגת האלופות וכיכב במדי הנבחרת. גם הוא הסכים עם טראיניני - אגב.
סימונה, ששיחק יותר מ-200 משחקים בסריה A וזכה בסקודטו עם לאציו, לא היה שחקן כושל בשום צורה, אבל הוא אף פעם לא היה שחקן מוצלח כמו אחיו. או כמו שהוא מוצלח כמאמן. אולי העובדה הזו - שהיה שחקן טוב יותר מאחיו אבל לא גדול יותר מאחיו - הובילה אותו לאמץ גישה מאוד צנועה כמאמן.
על אינזאגי אומרים העיתונאים האיטלקים שהוא "כנראה המאמן הצנוע בעולם". שחקנים ששיחקו תחתיו בלאציו ואינטר מטורפים עליו ומזכירים בראיון אחר ראיון את הגישה הצנועה, החביבה, וחסרת האגו שלו. "אצלו השחקנים נהנים, משהו שלא קל להשיג בכדורגל של היום" אמר חוליו קרוס, עליו שחקן אינטר לשעבר. "הוא חושב כמו כדורגלן ויודע איך לדבר עם כדורגלנים" סיפר לאוטורו מרטינס, חלוצו באינטר. "הוא מביא איתו אווירה רגועה לחדר ההלבשה" הוסיף עליו ניקולו בארלה, קשר אינטר. אומרים על אינזאגי שהוא יודע להסביר בדיוק מה הוא רוצה משחקניו ומבקש מהם רק דברים שהם יכולים לעשות. אם הם אומרים לו אחרת, הוא מקשיב להם כי הוא לא יכנס לענייני אגו.
אינזאגי לא אמביציוזי וחריף כמו אנטוניו קונטה, אין לו את הכריזמה ואת הקוליות של קרלו אנצ'לוטי והוא לא איזה גאון טקטי מטורף כמו רוברטו דה זרבי. הוא גם לא מהפכן, טקטיקן על או רוק סטאר. אישתו אומרת עליו שהוא פשוט חושב על כדורגל כל הזמן. יוצא פעם במיליון שנה - וזה גם לבר מתחת לבית שלהם במילאנו. הוא פשוט אוהב לאמן וכך מגשים את חלום ילדותו - להיות מאמן כדורגל.
אינזאגי, שבלאציו השחקנים היו מכנים אותו "ספר הדרכה" בגלל הידע המטורף שלו על היריבות, הוא מאמן, שבשונה ממאמנים איטלקים, עוסק בעיקר בבניית חדר הלבשה טוב ופחות באיזה מערך לעלות למשחק הבא.
ואפשר היה לראות את זה בתזה שכתב כחלק מקורס המאמנים המתקדם שעבר במרכז הכדורגל האיטלקי בטוסקנה - קוברצ'יאנו. כל בוגר של קורס המאמנים הכי איכותי באירופה, חייב להגיש תזה על אספקט בכדורגל (יש גישה באינטרנט לרוב התזות, חלקן מתורגמות לאנגלית). רוברטו מאנצ'יני כתב, למשל, תזה על עתיד הפליימייקר בכדורגל המודרני; קרלו אנצ'לוטי כתב את התזה שלו על התקפה קולקטיבית; אנדראה פירלו כתב על טוטאליות בכדורגל ומסימיליאנו אלגרי עשה תזה על שלישיית הקישור כקונספט. כולם, כאמור, עשו תזה על טקטית כדורגל. אינזאגי, לעומת זאת, עשה על "דינמיקה בין קבוצתית והאספקטים הפסיכולוגים והסוציולוגים של ניהול קבוצה בכדורגל".
בתזה של אינזאגי "מערך" הוא לא 4-42 או 3-4-3 אלא "זהות הקבוצה והמבנה שלה". הוא כותב שם על Ribellione (מרד), כלומר איך לנהל קונפליקטים וזלזול של השחקנים. הוא מדבר על Normalizzazione - או "בניית שגרות וגיבוש" ומוסיף קטעים על "השגת יעילות קולקטיבית" דרך מנהיגות, "יסודות פסיכולוגים חזקים" (בתזה הוא מנתח התנהגות של הקבוצות עם תיאוריות סוציולוגיות ופסיכולוגיות שלמד) ו"טיפוח אחדות בקבוצה".
פרשני כדורגל אוהבים מאוד לדבר על משחק המעברים של אינזאגי והגמישות הטקטית של קבוצותיו אבל הוא מאמן אנשים, לא כלים על לוח שחמט. הוא מדבר יותר על התחושות שלו המעבר בין קריית משחק לקריית אימון מאשר על איזה מערך הוא מעדיף לעלות בו למגרש. אינזאגי קיבל ציון גבוה מאוד על התזה שלו ושיבחו אותו בקוברצ'יאנו על "מתודה מתקדמת לאימון שמתקשרת עם הפילוסופיה של המוסד הלימודי להכין את השחקנים לדרישות המשתנות בכדורגל העולמי".
באינטר, יצר אינזאגי קבוצה מבוגרת ומוצלחת. עם שחקנים שחושבים את המשחק, יכולים לקיים דיון ענייני ומכבד על הטקטיקות הרצויות עם מאמנם ולא צריכים לדאוג מזה שאינזאגי יזרוק אותם מתחת לגלגלי האוטובוס בשביל שהוא יצא טוב יותר מול התקשורת.
"הסוד שלו שהוא בנאדם מדהים וגורם לכולנו להרגיש טוב" אמר כוכב אינטר פדריקו דימרקו. זה עובד לו. בתשעה עונות כמאמן יש לו 8 תארים - כולל אליפות. הוא גם לקח את אינטר לגמר ליגת האלופות בו רשם הפסד מינימלי למנצ'סטר סיטי של פפ גווארדיולה. האם יש לו מספיק לזכייה בדאבל ליגה וליגת האלופות העונה? בעוד כמה משחקים נדע.