"התגייסתי ב-1964 לצנחנים, תחילה לגדוד 890 ובהמשך לגדוד 202, השתחררתי בדרגת סמל. במילואים הוצבתי בחטיבת 55 של הצנחנים, בגדוד של חיילים ותיקים שחלקם היו במלחמת סיני 1956, אלו שצנחו צניחה קרבית ראשונה במיתלה. בתחילת מלחמת ששת הימים, הגדוד בו שירתי יצא לפריצה לכיוון ירושלים המזרחית, וגדוד אחר לגבעת התחמושת. התחלנו לפרוץ דרך הגדרות, הצבא הירדני גילה את מקום הפריצה בשל כמות החיילים והחל להפגיז את המקום. אני נפצעתי בתוך הגדרות, פציעה בשתי הרגליים. פינו אותי 200 מטרים לאחור תוך שחובשים אותי. לא יכולתי לזוז, והחלה הפגזה נוספת עלינו.
"החובש שגרר אותי באומץ הגיע לקיר של בית והושיב אותי עם הפנים לקיר, הוא נשכב עלי וכיסה אותי בגופו. אמרתי לו 'תסתלק מכאן כדי שלא תיפגע', הוא לא הקשיב ושמר עלי. לפתע נפל פגז ירדני מטר וחצי משנינו, עפתי באוויר לגובה. חלף פרק זמן עד ששמעתי צוותי חילוץ שמדברים ביניהם 'קחו אותו'. הייתי כולי מלא דם. לחשתי שיש כאן עוד צנחן, החובש. אבל הם לא ענו. מתברר שהפגיעה העיקרית הייתה בחובש, שהיה מרוטש כולו. אי אפשר היה לזהות אותו, הוא נלקח משם כחייל אלמוני. נערך תחקיר וזיהוי, החובש היה שלמה אפשטיין ז"ל, שנקבר בהר הרצל ירושלים".
יוסי חגואל נולד ב-25 ביולי 1946. הוא החייל הפצוע מהשיר "בלדה לחובש" של דן אלמגור - אבל בעברו גם היסטוריה ספורטיבית. "הקבוצה של ילדותי הייתה מכבי רמת גן בכדורגל ובכדורסל. בהמשך מכבי רמת גן בכדורגל התאחדה עם הכח תל אביב והפכה להכח מכבי רמת גן. הגאווה שלי הייתה הכדורסלן חיים שטרקמן, שהיה גם כדורגלן מצטיין ובחר בכדורסל ובמכבי תל אביב. שיחקתי בילדים, בנערים ובנוער של הכח מכבי רמת גן במגרש בגלי גיל. הגיוס לצה"ל ולצנחנים עצר לי את הכדורגל. בהמשך השנים הייתי מספר שנים מנהל מחלקת הנוער, העליתי את אלון חרזי לבוגרים. הייתי בהמשך מנהל קבוצת הבוגרים וחבר הנהלה".
הוא מספר על המשך הטיפול בפציעה - שגם בו, באופן מפתיע, יש קשר לכדורגל. "הועברתי לטיפול בבית החולים הדסה ירושלים, הוכנסתי לטיפול נמרץ בחדר סגור, היה אפשר לראות אותי רק דרך חלון. הייתי חדש בגדוד, לא הכירו אותי שם וכמעט שלא ביקרו אותי כך אני חושב, ואולי אני טועה בשל הפציעה הקשה והאשפוז. חדר לי רסיס גדול מהגב ס"מ מהלב, שמשכו אותו מעט החוצה ועדיין תקוע שם עד היום. הפציעה ברגל הייתה קשה מאוד, הרופאים החליטו לקטוע לי את הרגל, היה לי גנגרנה, שזה תחילת ריקבון בעצמות. מי שטיפל בי היה פרופסור נוימן, האבא של דני נוימן, לימים כוכב גדול בבית"ר ירושלים. החלה החלמה וויתרו על הקטיעה. שכבתי במיטה תקופה ארוכה עם רגל תלויה. עם פרופסור נוימן שוחחתי המון ובסבלנות שלו על כדורגל, סיפרתי לו ששיחקתי כדורגל בנוער של הכח מכבי רמת גן."
הנס הגיע. "באחד הביקורים של פרופסור נוימן עם הצוות שלו, הוא אמר לי 'תתחיל ממחר לנסות לרדת מהמיטה ולאט לאט ללכת צעד אחר צעד'. שמעתי את הצוות צוחק על האפשרות שאתחיל ללכת. באותו ערב כמעט כל הפצועים נלקחו לטקס בהר הרצל, אני נותרתי כמעט לבד במחלקה. ירדתי במאמץ אדיר מהמיטה, כל הלילה צעדתי צעד אחר צעד והתאמנתי עד שהצלחתי לעמוד איתן על הרגליים. לפני הביקור בבוקר שאחרי המתנתי לנוימן עומד על הרגליים בכניסה למחלקה. הוא היה בהלם ופלט 'זה אמיתי, או חלום, מקטיעת רגל להחלמה'. הוחלט לשחרר אותי ביום שישי הביתה. בטלפון מהמחלקה ביקשתי מאימי שלא תגיע לבקר אותי. בשישי הגיע לביקור פרופסור בן חור, שהחליט לשחרר אותי הביתה להמשך החלמה וביקורת. כשאני לבוש בפיג'מה יצאתי לאזור החנייה, ביקשתי מאחד המבקרים טרמפ לרמת גן, מקום מגורי. הסיעו אותי הביתה, אמא התעלפה כשראתה אותי נכנס על הרגליים ומחייך."
הוא קיים בערוץ הראשון ריאיון עם דן אלמגור ואחותו של החובש אפשטיין. "אחרי שהשיר 'בלדה לחובש' פורסם, אלמגור הבהיר כי את המילים כבר כתב לפני מספר שנים, שיר שהלחין אפי נצר, אבל השיר הוא על החובש שלמה אפשטיין ועלי, יוסי חגואל."
לאחר מכן הגיע גם ריאיון במעריב אצל דב גולדשטיין. "גולדשטיין, כתב מוכר, ביקש ממני שיגיע אלי לראיון על כוס קפה. בראיון הוא שאל אותי אם אני מתכוון להנציח את שמו של אפשטיין. הבהרתי בראיון כי אני עדיין לא נשוי, אבל כשיהיו לי ילדים אקרא לבכור על שם שלמה אפשטיין, שזכה לקבל על מעשהו איתי את עיטור העוז. הוא שאל אם אפשר לכתוב בכתבה שאני מבקש ליצור קשר עם בני משפחת החובש."
ולפתע הפתעה?
"לביתי הגיע אדם שהציג עצמו כגיסו של אפשטיין, כנציג המשפחה. הוא ביקש ממני לא ליצור קשר עם המשפחה. הקשר נותק, לא הבנתי את הסיבה שלהם, זה כאב לי מאוד, תעלומה."
אבל אתה בכל שנה עולה לקבר בירושלים.
"בכל שנה ביום הזיכרון עליתי לקבר של אפשטיין, מאז סיום מלחמת ששת הימים. בכל השנים הראשונות מלבדי והחיילת שהצבא שלח לקראת הצפירה, לא הגיע לקבר אף אחד. הגעתי בשנה השישית לירושלים, התקרבתי וראיתי שתי נשים עומדות ליד החיילת והקבר. הנשים סיפרו לחיילת כי שלמה אפשטיין הציל במותו חייל צנחן. שאלתי על הקשר שלהן עם אפשטיין, והן סיפרו כי הן בנות דודות של החובש אפשטיין. סיפרתי להן שאני החייל שהוא הציל ממוות."
נולד לו בן בכור יומיים לפני הטקס בהר הרצל. "סיפרתי לשתי הנשים כי רק אתמול הוצאתי את אשתי מבית החולים ונולד לי בן בכור, שאני אקרא את שמו על שלמה אפשטיין. ביקשתי שאבא של שלמה יהיה הסנדק בטקס ברית המילה. ביום שאחרי אבא של החובש אישר כי הוא וכל המשפחה יגיעו לברית המילה של הבן שלי, שלמה. ואכן 30 בני משפחת אפשטיין הגיעו לביתי ומשם לאולם אואזיס ברחוב הרצל ברמת גן, בו היה שמואל אפשטיין הסנדק. הוא אמר שעבורו כסנדק זה טעם של חמוץ מתוק."
וגם לו היה קשר לכדורגל.
"כן, האב סיפר לי כי בשנות ה-40 הוא היה כדורגלן בהפועל חיפה, שהייתה היריבה הגדולה אז של הפועל ומכבי תל אביב."
הוא ביקש לחזור למילואים. "הצבא שחרר אותי, קבעו לי פרופיל 23 של נכה. התעקשתי, הלכתי לוועדה רפואית שהעלתה מעט את הפרופיל, אבל לא אושר לצניחה. התעקשתי שוב, העלו פעמיים את הפרופיל ואני חזרתי במילואים לצנוח. יש לי 6 אותות מלחמה ואני עוד עשיתי מילואים עד לאחרונה. אני חושב שאני שיאן המילואים עם מעל 3,000 ימים. היום בין השאר אני מרצה לחיילים בצבא, בבתי ספר ובחוגי בית על מלחמות ישראל ועל החובש שלמה אפשטיין. יש לי שני בנים ובת."
התחלנו בכדורגל, בוא נסיים בכדורגל.
"היום, כשאין קבוצת כדורגל מסודרת בשם הכח רמת גן וכל אחד מושך לכיוון אחר, אני לא הולך למשחקים."