עירוני מודיעין בחרה בדרך השקטה - ומזכירה מה באמת בונה מועדון

ביום שלישי, בשעה 15:50 במגרש ריגד, יעלו עירוני מודיעין וירמיהו חולון למשחק שעשוי להפוך לרגע היסטורי: בעונתה השלישית בלבד בליגה א', מודיעין ניצבת על סף עלייה לליגה הלאומית. והיא עושה את זה בלי רעש, בלי תקציבי עתק ובלי סיפור סינדרלה שמתבשל בלב של קהל גדול. פשוט כדורגל. בלי הצגות, בלי תירוצים, בלי סיסמאות. ויש משהו כמעט פיוטי בעובדה שמכל המועדונים שניסו ונכשלו, דווקא היא - עיר צעירה, קבוצה בלי עבר מפואר ובלי קהל גדול, היא זו שמראה לכולם איך נראה מועדון שבנוי כמו שצריך.

הסיפור של מודיעין חשוב גם, ואולי בעיקר, בגלל ההיבט הכלכלי. התקציב של הקבוצה לא גבוה במיוחד. למעשה, הוא נמוך משמעותית מזה של יריבות ישירות כמו מ.ס. דימונה, שפועלת עם תקציב של מעל מיליון שקלים, ומקבלת תמיכה עירונית גם בפרויקטים תשתיתיים כמו שיפוץ והקמת אצטדיון חדש. גם מכבי יבנה, עם תשתיות וקהל גדול יותר, נחשבת למועדון מבוסס יותר, אבל לא מצליחה להעפיל כבר כמעט עשור.

ובתוך המציאות הזו - מודיעין, בלי כותרות, בלי משאבים חריגים ובלי אצטדיון, פשוט עשתה את שלה. היא לא חיפשה קיצורי דרך. במקום להשקיע בעוד רכש נוצץ, היא השקיעה בבנייה סבלנית של מועדון, מבפנים. התקציב אולי קטן בהשוואה ליריבות הישירות, אבל הדרך מדויקת.

וזה מודל שאני מכיר מקרוב. בעונת 2016/17, כשעבדתי בסקציה נס ציונה, עלינו לליגה הלאומית בלי כוכבים, שקט תעשייתי, עם תקציב סולידי ועם צוות מקצועי עם קילומטראז' בליגות הנמוכות שהבין מה הוא עושה. גם אצלנו זה היה תהליך שנשען על עקביות ונמשך שלוש שנים. לראות את מודיעין היום מרגיש כמו דז'ה וו. אותה שיטתיות, אותו שקט, אותה גישה שפשוט עושה את העבודה.

אבל במודיעין, הדרך השקטה היא לא סיסמה, היא מתבטאת בשטח. הקבוצה שומרת על שלד שחקנים לאורך זמן: ירין אברהם, גיא אמסלם, אלמוג פינטו, אביהו עזר, איתי סהר ושלו צבאן הם רק חלק מהשמות שממשיכים עונה אחרי עונה ונושאים את הקבוצה קדימה. זו החלטה ניהולית ברורה שלא לבנות כל קיץ מחדש, אלא לייצר המשכיות.

לצד השלד הזה, מודיעין יודעת גם מתי ואיך לחזק כשהצטרפו שחקנים מנוסים כמו אמנון טדלה, ליאל ביטון והראל בן אבי - חיזוקים נקודתיים שנועדו לתת יציבות, ניסיון וגב מקצועי לשחקנים הצעירים יותר. לא רכש נוצץ בשביל הכותרת, אלא חיבורים מדויקים למרקם הקיים.

הגישה הזו מייצרת איזון כשהגיל הממוצע של שחקני מודיעין עומד על פחות מ-25, אחד הנמוכים בליגה. זה לא מקרי, אלא תוצר של השקעה עקבית בצעירים, כולל שילוב של שחקני בית שצמחו במחלקת הנוער שלה, כמו סתיו לביא ונדב קלוצ'קוב שמקבלים קרדיט בקבוצה הבוגרת.

אי אפשר לדבר על ההצלחה של מודיעין בלי להזכיר את שני האנשים שמובילים אותה: שי מאור וארז בנודיס. מאור, שהתחיל כמאמן והפך למנהל המקצועי, ובנודיס, שמאמן את הקבוצה בשנתיים האחרונות, בנו שותפות מקצועית שקטה, יציבה, בלי רעש ובלי אגו. עם עיניים רק על המטרה.

השניים האלה מביאים איתם ניסיון, חוכמה והרבה סבלנות. הם לא התפתו לקיצורי דרך, לא רדפו אחרי רכש נוצץ, לא שינו את הסגנון בגלל לחץ חיצוני. הם שמרו על קו מקצועי ברור ובנו קבוצה ממושמעת, מחוברת, שמאמינה בדרך שלה. וזה מה שמייצר הצלחה לאורך זמן. לא פלא שהשחקנים שלהם נראים כמו קבוצה אמיתית. כי הם חלק ממשהו שגדול מהם.

הסיפור של מודיעין לא רק מרגש, הוא גם חושף פער אמיתי בכדורגל הישראלי. בין מועדונים שבונים תהליכים אמיתיים, לבין כאלה שמסתפקים בסיסמאות. מודיעין לא הכריזה שהיא עולה. לא פתחה קמפיין. לא דיברה על "פרויקט" ולא ניסתה למתג את עצמה כמשהו מסוים. היא פשוט עבדה. בשקט, בהתמדה, בלי התפזרות. שנה אחרי שנה. עד שהגיעה למקום שהיא נמצאת בו היום.

וזה מה שאני מכיר מקרוב מהשנים בנס ציונה. גם שם היו תקופות שהדרך הייתה ברורה והניהול היה יציב וראינו איך זה מתבטא על המגרש. אבל מה שמפריד בין מועדונים שמתקדמים לבין כאלה שדורכים במקום, זו העקביות. מודיעין דבקה באותה דרך שלוש עונות ברציפות. אחרים מחליפים תוכנית כל עונה, או במקרה הפחות טוב כל חצי עונה. וככה אי אפשר לבנות כלום. בטח לא בליגה א', שבה סבלנות היא כמעט מילה גסה.

מודיעין חוגגת עכשיו, אבל האתגר הגדול עוד לפניה. הלאומית תובענית יותר, יקרה יותר, עמוסה יותר. צריך סגל רחב, ניהול חכם ולדעת להתמודד עם משברים.

הם גם לא לבד. בני ריינה היא האחרונה שעשתה את זה לפניהם. עלתה מליגה ב' עד לליגת העל תוך כמה שנים. בלי מסורת, בלי אצטדיון מפוצץ. פשוט עם ניהול נכון ועקבי. גם ריינה, כמו מודיעין, באה מעיר בלי מסורת כדורגל עמוקה ודווקא בגלל זה הצליחה להמציא את עצמה. הסיפור של מודיעין ממשיך את הקו הזה. מזכיר שדווקא מהמקומות הכי שקטים, יכולים לצמוח הדברים הכי גדולים.

ועכשיו מגיע השלב הכי מסוכן. ההצלחה מושכת רעש. פתאום מדברים עליך, סוכנים מתחילים להציע, קהל מתחיל לצפות. כל הסביבה משתנה. ודווקא עכשיו חשוב שמודיעין תישאר נאמנה למה שהביא אותה עד כאן. לא להיסחף להצעות נוצצות, לא לשנות סגנון ולא לחפש קיצורי דרך. השקט הוא היתרון הכי גדול שלה. עכשיו הוא גם צריך להפוך למגן שלה.

והמסר הוא פשוט: יש דרך אחרת לעשות כדורגל בישראל. לא זאת של ההצהרות, זאת של העבודה.

הכותב הוא יועץ תקשורת ולשעבר דובר סקציה נס ציונה