יש סרטים שלא מצריכים בימוי ועריכה, ואפילו התסריטאי די מיותר בהם. כי הם כותבים את עצמם. זו האגדה של פסח שהפיקה הפועל תל אביב. או אם תרצו, חג הפועלים. או אם תרצו, אין זו הגדה.
תחשבו למשל (1) על עופר ינאי. לא היה בספורט הישראלי בעלים בפרופיל תקשורתי גבוה יותר. מתראיין, עוקץ, מצית שריפות, מלבה להבות, צובע את הכדורסל בשלל צבעים, ודווקא ברגע החשוב והמפואר והמרגש מכולם הוא נדרש לגזור על עצמו שתיקה. להתרחק מאור הזרקורים (אוקיי, לא לגמרי). להתנתק לכמעט 48 שעות, ולעשות את החג הכי שמח - וגם הכי דומם ושקט - מיד אחרי הגשמת החלום. ולהחמיץ את הטיסה המאושרת עם הגביע האירופי, ואת קבלת הפנים ההיסטרית בישראל.
יש שיקראו לזה שיעור בצניעות, בסבלנות, בדחיית סיפוקים. אבל אולי דווקא זה התמהיל הנכון; שהבוס ירעיש לאורך כל העונה, וברגע האמת יותיר את הבמה לשחקנים ולמאמנים שעשו היסטוריה. מעכשיו, הוא ידרוש את שלו. ובצדק. כי לפחות כרגע, אין בספורט הישראלי בעלים שכל כך רוצה, כל כך דורש, כל כך משקיע, וכל כך עומד בחזון הבלתי אפשרי (עלק) שהציב לעצמו. וזה לגמרי שלו.
תחשבו למשל (2) על ג'ונתן מוטלי. הסצנה שבה נקרא לקבל את גביע ה-MVP של סדרת הגמר נראתה כאילו נלקחה מסרט קיטשי ובדיוני. מה שהקבוצה הזו עברה איתו (ובלעדיו): הנטישה, ניתוק הקשר, ההתעקשות, ההפסדים שנערמו, ההחזרה, הקבלה בחשדנות, והסוף. אי אפשר להמציא את זה.
ובואו, הסרט שמוטלי העביר את חבריו, מעסיקיו ואוהדיו באמצע העונה הוא רק נספח. את זה אסור לשכוח לו: מעבר לסנטר בעל הראסטות, הכישרון הבלתי נגמר והאתלטיות הבלתי נתפסת, הוא האיש שסימן את הדרך ושהציב את המועדון הזה במקום אחר.
ההכרזה המפתיעה על צירופו, ב-25 ביוני 2024 בשעה 08:33, היא זו שהניחה את היסודות למה שראיתם בסוף השבוע האחרון. "ההחתמה הזו שומטת את הקרקע מתחת לטיעוני 'קשה להנחית זרים בכירים בישראל בזמן מלחמה', ומציבה באופן מיידי את הפועל תל אביב כקונטנדרית לזכייה ביורוקאפ", כתבנו כאן באותו יום. "לדבר על רבע גמר זה נחמד, לשאוף להתקדם עוד צעד זה אחלה; ברגע ששחקן כזה מגיע העירה, אתה נתפס באופן אוטומטי כמועמד לגרוף את כל הקופה. לפתע, אפילו היורוליג כבר לא נראית כל כך רחוקה".
לא עבר חודש - סליחה על הציטוט העצמי - ולאחר החתמתו הנוצצת-לא-פחות של פטריק בוורלי, סומנה המטרה: "ההמשכיות היא רעיון נחמד בתיאוריה, אבל בדרייב אין רוצים לעשות את מה שפנאתינייקוס עשתה בעונה החולפת: לבנות הכל מחדש, ומההתחלה, ולהגיע הכי גבוה שאפשר והכי מהר שיכול להיות". יש פנאתינייקוס באדום, מתברר.
תחשבו למשל (3) על ים מדר. שחזר מוקדם מדי מניתוח וסיכן את עצמו בשביל דרבי בליגת העל, וטופל בצמר גפן, וסבל מכאבים, ולא היה מסוגל להיות במיטבו, אבל בסוף - ההקרבה שלו הפכה אותו לאגדה שלא תימחה לעולם מספר דברי הימים של המועדון.
ובעצם, הסיפור של מדר מתחיל הרבה לפני שלבי הגמר. מבחינה כלכלית הוא רק הלך והתקדם ככל שנקפו השנים, אך סדרת ההחלטות האחרונות שלו הצעידה אותו לאחור בפן המקצועי, ומעמדת הרכז המבטיח של ז'ליקו אוברדוביץ' הוא נאלץ לחזור הביתה לישראל ולשוב למחוזות היורוקאפ. אז הנה, אפשר לתקן טעויות. הוא שוב ביורוליג. מהבית בישראל. ועכשיו הוא כבר לא מבטיח; הוא המקיים, הוא הקיום.
ותחשבו למשל (4) על תומר גינת. ההוא שוויתר על הצעת עתק ממכבי תל אביב, אבל לא עכשיו כשזה כבר טרנד. שאלו אז איך הוא ויתר על הכסף - וינאי כבר דאג לפתוח לו את החוזה ולפטם אותו בשכר גבוה וראוי יותר; ושאלו איך הוא ויתר על היורוליג - אז הנה, בגיל 30 הוא מגשים את החלום ומשתדרג עם הפועל תל אביב למפעל הבכיר.
אגדה של פסח. או אם תרצו, חג הפועלים. או אם תרצו, אין זו הגדה.