"בעונת 1977/8 בני יהודה שיחקה בליגה הארצית. יצאנו למשחק חוץ נגד הפועל כפר סבא, משחק שמבחינתי היה טוב. בסיום המשחק, כשאנחנו ישובים באוטובוס, עלה אליו היו"ר שלנו דוד סולמי ואמר לי כי המאמן הלאומי עמנואל שפר, שישב איתו ביציע הכבוד, הזמין אותי לאימון נבחרת ישראל ביום שני. סולמי פנה לאיש המשק יעקב קרו וביקש שיכין לי תיק עם ציוד ספורט לאימון. זאת הייתה עבורי הודעה חלומית — המאמן מאליפות העולם מקסיקו 1970, שסגדתי לו, מצרף אותי לסגל הלאומי.
"הגעתי לאימון הנבחרת, המנהל אברהם בנדורי שלח אותי להתחמם עם שאר הנבחרת. במהלך התרגולים של פריצות והרמות כדורים, בעטתי בכדור עם הפלאש כמו בני לם. בתוך מספר שניות שפר היה לידי, כולו עצבים: 'בחורצ'יק, מי הזמין אותך לאימון? תעוף מכאן'. יצאתי כולי נסער ולא הבנתי מה היה. המנהל בנדורי עצר אותי, הוא אמר לי: 'תחזור למגרש להתאמן, בעוד דקה שפר ישכח בכלל מה אמר לך'. חזרתי, נשארתי בנבחרת עד סוף השבוע, ובהמשך שוחררתי מהסגל הרחב".
הדובר הוא אורי לוזון, לשעבר שחקנה של בני יהודה. "ההורים דוד ורינה עלו ארצה ב-1948 מלוב. אנחנו שבעה ילדים, ארבעה בנים כשאחד האחים, ניסים, הלך לעולמו. ויש גם שלוש בנות. אני נולדתי ב-19/12/1955. תחילה המשפחה התגוררה במעברה בפרדסיה, משם עברנו להתגורר בתל מונד. בשנת 1970 אבא החליט לעבור להתגורר בנתניה".
ביסודי למד במועצה המקומית בתל מונד, "בתיכון באורט כפר סבא במגמת מסגרות שלא אהבתי. עברתי לפנימייה קדם-צבאית ללימודי מכונאות. הכדורגל היה אהבתי הגדולה. השעות המאושרות היו המשחקים אחרי הלימודים עם החבר'ה בשכונה. הייתה ביישוב קבוצת כדורגל 'הפועל תל מונד' ששיחקה בליגה גימל. הוציאו לי כרטיס שחקן ושיחקתי אצלה, כמעט ללא אימונים ועם קהל קטן שעמד סביב המגרש. בלטתי במשחקים, אבל לא היה לי אופק להמשך".
לצה"ל גויס במהלך מלחמת יום כיפור. "טירונות בבה"ד 4 — ירינו מספר כדורים מהעוזי וזרקנו רימון. העלו אותנו על משאית ואמרו לנו שנשרת ליד אשדוד. במציאות, העלו אותנו על מטוס 'דקוטה', נחתנו בחושך. בבוקר אמרו לנו שאנחנו ברפידים. מסביב רק חול וחול ושוחות. שם התחיל השירות הצבאי שלי — שיקום רכבים שנפגעו בקרבות הקשים".
ואז הגיעה אליפות צה"ל. "בצבא החליטו כי במקום אליפות הפיקודים, שם משחקים רוב שחקני הליגה העליונה, תיערך אליפות קטנה יותר של מרכז תחמושת ומזון, מרכז הובלה, קסטינה, שער הנגב, רפידים, בית נבאלה ועוד. המאמן של רפידים היה עיתונאי 'ידיעות אחרונות', מוישלה שיינמן, שעשה מילואים ברפידים. בגמר ניצחנו, רפידים את בית נבאלה 1:2".
זאביק זלצר ראה אותו באליפות צה"ל והזמין אותו לאימוני טרום העונה בפארק ר"ג עם בני יהודה. "האח שלי גבי היה כתב ב'ידיעות נתניה' והביא אותי לאימוני מכבי נתניה תחת המאמן שמואל פרלמן, שהתלהב וביקש שאביא את כרטיס הליגה מתל מונד. היו"ר בתל מונד, חיים סרוסי, ביקש תמורת הכרטיס 5000 לירות — חצי במזומן וחצי בציוד כדורגל, כולל רשימת נעלי כדורגל ומספר הנעל. לצידי עזר לי עו"ד יעקב הוזיאס ז"ל. הלכתי לחנות הספורט של איציק ויסוקר ברמת גן, רכשתי את ציוד הכדורגל והבאתי את הכסף לתל מונד. קיבלתי את כרטיס השחקן. הבאתי למנהל ראובן פריזנר את הכרטיס, הוא השליך אותו לבגז' של הרכב ולא עשה כלום. חזרתי אליו ולקחתי את הכרטיס אליי — הפכתי לבעל הכרטיס ביד".
ואז הוא הגיע לשכונת התקווה. "בני יהודה הייתה אז בתקופת אכזבת ענק מאי העלייה לליגה העליונה עם אלי בן רימוז'. זלצר נשאל אם הוא רוצה אותי או את אלי תגר ממכבי רמת עמידר. הוא השיב שיקבל כל החלטה. האוהדים בשכונה לא רצו שחקן מליגה גימל, הם לא ראו אותי — זה העליב אותי. נערך משחק ידידות נגד מכבי יפו, כבשתי שער (1:1) ושיחקתי טוב. היו"ר דוד סולמי בחר בי כחיזוק לשכונה. חתמתי לשתי עונות. ביקשתי מהם את 5000 הלירות ששילמתי להפועל תל מונד, הם נתנו לי בכיף — אבל בתנאי שאחזיר את הכסף אם אעזוב בתום החוזה".
העונה בליגה הארצית התבררה כהצלחה. "עונה ענקית, התקפית, מיוחדת, בה כבשנו 61 שערים כשהקבוצות האחרות לא הגיעו למספר 40. בן טובים הרעיד את הרשת 22 פעמים, אני עם החולצה מספר 11 כבשתי 12 גולים".
סיפור הבריחה מהבסיס לגמר גביע המדינה 1976?
"חבר טוב שכנע אותי לצאת בלי אישור למשחק גמר הגביע בין בית"ר ירושלים למכבי ת"א בר"ג המלא ב-55 אלף צופים. רכשתי כרטיס חייל בשער 17 ועמדתי נרגש מול נגינת ההמנון הלאומי והשחקנים שעומדים בשורה ושרים בהתלהבות את 'התקווה'. חשבתי אם אזכה גם אני להיות במעמד כזה מול נשיא המדינה. גמר שביתר ניצחה בו 1:2 משערים של נוימן ושל מלמיליאן בהארכה לרשת של גדעון אלרן".
חצי חלום הגביע התגשם. "בקיץ 1978 בני יהודה בהובלת זלצר עלתה מהליגה הארצית (שנייה) לגמר גביע המדינה, נגד האלופה מכבי נתניה. בחצי הגמר ניצחנו את בית"ר 1:2. כשעליתי לחימום ברמת גן שלחתי מבט לשער 17, שם עמדתי וחלמתי על מעמד הגמר. כ-50 אלף אוהדים ראו את מכנס ומשה גריאני כובשים שני שערים בפתיחה. הגול בסיום של בן טובים לא עזר. אבל זכרתי את המעמד עם מדליית הכסף מול נשיא המדינה".
שנה לאחר מכן שוב שיחק בחצי הגמר נגד בית"ר. הוא כבש שער אדיר - שנדמה היה שלא הוקלט. עשרות שנים מאוחר יותר נמצאה האבידה.
"כל שחקן, בעיקר לאחר הפרישה שלו, אוסף קטעי עיתונות או טלוויזיה. אני חלמתי במשך עשרות שנים לראות ולהראות את הגול האדיר שלי בחצי גמר הגביע בקיץ 1979 נגד בית"ר, ללא הצלחה. לפני מספר חודשים הצליח הבן שלי לאתר את קלטת המשחק האדיר — זה הביא לי אושר גדול. זה התחיל במסירה של איתן יפת לבן טובים שראה אותי פנוי בצד שמאל, לכדור נח. נכנסתי לרחבה ובעטתי פצצה לחיבורים ופנימה, הללויה. פגשתי לא מכבר את השוער יוסי מזרחי, שסיפר לנוכחים במפגש כי הצוואר היה תפוס לו מהבעיטה שלי".
מוקדם יותר באותה עונה היה לו גם משחק ענק נגד האלופה שבדרך. "מכבי תל אביב, האלופה עם שפיגל, פרץ, אבי כהן, טבק וירושלמי, ספגה בבלומפילד מבני יהודה 4:1. השוער של מכבי היה מאנו שוורץ. בישלתי שלושה שערים וכבשתי שער אחד במשחק בלתי נשכח".
הוא עזב את בני יהודה להפועל יהוד. "סיימתי את החוזה בשכונה, והלכתי בעקבות זלצר להפועל יהוד — המועדון הצנוע והמיוחד של גדול השוערים מבחינתי, אריה חביב, האחים הנהדרים ממשפחת ששון, איציק בלחסן והחברה האחרים. לחצתי יד לראש המועצה סעדיה חתוכה, קיבלתי רכב, ומבחינתי זה היה סגור".
המחיר היה לא קל. "הכעס עליי היה ענק. 'בוגד' היה חלק מהדברים שנאמרו עליי. שלחו אליי נציגים בכירים, אבל המילה ולחיצת היד לחתוכה הייתה קדושה. האיש שאהב אותי, דוד סולמי, אמר כי כף רגלי לא תדרוך עוד בשכונה".
ובכן, הוא חזר בכל זאת. "בני יהודה הסכימו לקבל אותי חזרה. הוזמנתי לפגישה במשרדו של סולמי בעיריית תל אביב. פתחתי את הדלת, וסולמי ישב עם הגב אליי, ורק לאחר חצי דקה אמר לי שהוא ישמח שאחזור. חתמתי על חוזה ארוך טווח, קיבלתי לקראת החתונה דירה בת שלושה חדרים, לא ארבע כפי שביקשתי. חזרתי לשכונה אל המאמן שלמה שרף עם החולצה מספר 11".
פתחנו עם הנבחרת, ולפני סיום נחזור לנבחרת - ולסיפור השלג עם יוסף מירמוביץ'. "הוזמנתי לנבחרת האולימפית של יוסלה. בדרך לליסבון, פורטוגל, הטיסה עצרה בציריך. דרך החלון במטוס ראינו את הכול לבן, ירד שלג. לפתע קיבלתי חיבוק מהמאמן שאמר לי: 'אורי, סידרתי לך לראות שלג'. נעלבתי מאוד — הוזמנתי לנבחרת כדי לשחק כדורגל, לא להיות עציץ או תייר. אבל גם זה עבר וחלף".
את אשתו ריקי הכיר במפגש חברים אצל אחיה. "התחיל רומן ובגיל 25 שלי וריקי בת 22 התחתנו. יש לנו שלושה בנים: ערן, כפיר וליאור. ארבעה נכדים ונכדה נוספת בדרך. הייתה לי חנות, בית קפה קטן ברחוב בן יהודה בת"א עם טוטו ווינר, שהיה שוקק והומה. מאז הקורונה והמלחמה זה נהרס מעט, והוספתי לשם קבלת דברי דואר".
יש לך קשר משפחתי ללוזונים ממכבי פתח תקווה?
"אין שום קשר משפחתי. אני והזמר אלי לוזון בני דודים".