חמש בבוקר, פותח את דלת הבית, נועל אותה, ויוצא למסע של 48 שעות בלבד שהיו מטורפות. שעות בוקר מוקדמות, יוצא לנתב"ג לקראת מסע שלא ידעתי לאן אני נכנס מלבד זה שיש משחק בתוכו. לא ידעתי איך האוהדים יהיו, איך המשחק יהיה, מה אני אעשה ביום הנוסף בסופיה, ועוד אלף תהיות ומחשבות על טיסה שהיא סך הכל יומיים.
מגיע לשדה ביום שישי בשעות בוקר, חמש מטוסים מהחבילות של הפועל, ועוד שתיים רגילות, ואני רק רואה נהר אדום על פני כל הצ'ק אין ומבין שהולך להיות משהו מטורף. זה המשיך בשדה שאתה רואה רק בגדים אדומים ובגדי מועדון, במטוס כולם שרים ומתחילים לבנות את האווירה שתגיע אוטוטו באותו הערב.
צריך להגיד מילה טובה למועדון שהצליח לארגן אופרציה שלמה של 23 אוטובוסים בארבעה מוקדים ברחבי סופיה כדי לנסוע שעה וחצי לחור בבולגריה שחוץ מסקי אין שם כלום בערך. אישית הייתי אמור לעלות בנקודה מסויימת, אבל בסוף אחת הנקודות הייתה במלון שהייתי צריך לשהות אז הצלחתי להשיג אישור לעלות ממנה. למה "הייתי צריך לשהות", כי ברגע אחרון הוחלט יחד עם השותף לטיול לעבור לסמוקוב למלון של המלון.
במחזור פתיחת עונת 2023/24 הפועל תל אביב אירחה בישראל את צנדביטה לובליאנה הסלובנית ארבעה ימים לפני אותה שבת שחורה בשבעה באוקטובר. משחק ראשון שלי כמסקר/עיתונאי, ואני בצמרמורות מהקהל שמילא את היכל קבוצת שלמה (עוד בתקופה שהיו משחקים שם) צמרמורת שהזכירה את המשחק נגד ונציה במחזור סיום שלב הבתים בעונת 22/23. לעניינו, צמרמורת, משחק בית אמיתי אחרון של הפועל היה באוקטובר 23'. הקהל שהגיע עד לסופיה, והמשיך עוד שעה וחצי נסיעה לסמוקוב הביא את אותם צמרמורות של הדרייב אין, לבולגריה.
כ-1,500 אוהדים נכנסו שעה וחצי לפני המשחק, וכמו השחקנים גם הם עשו חימום - חיממו גרונות עם נהמות ושריקות בוז לשחקני ולנסיה, בחימום הנוסף כחצי שעה לפני המשחק, התחלתי להבין מה יש לנו פה. כנראה השילוב של הבניית אולם, אקוסטיקה, הגודל הקטן של האולם, הקהל - הביא הרגשה כאילו מדובר בעשרת אלפים איש. פה הבנתי קודם כל שהפועל לא יכולה להפסיד, ושלמרות רק עונה אחת (ועוד משחק אחד) הבנתי עד כמה היורוקאפ היה חסר לאוהדים.
על המשחק המטורף אין לי באמת על מה להרחיב, הסיכומים, הפרשנויות והסיקורים עשו את שלהם ואני לא באמת יכול להרחיב טקטית או בצורה מקצועית יותר ממה שעשו, בטח ובטח לא אחרי יותר מ-36 שעות מהמשחק. יצא לי לראשונה לחוות מה זה חדר הלבשה של מועדון, כיאה לפי החוקים אחרי המשחק, העיתונאים שהיו נכנסו (קצת אחרי העיתונאי בעל זכויות השידור) וראיינו שחקנים אחד על אחד, גם אם זה היה דקות בודדות לכל ריאיון.
מסיבת עיתונאים וראיונות סיימתי, שעה וחצי אחרי הבאזר בערך ויצאנו לכיוון המלון. התארגנתי בחדר וההודעה שחלמתי עליה הגיעה, יש ארוחת ערב (יש אנשים שהיו קוראים לשעת הארוחה הזו ארוחת לילה) תבואו. יצא לנו לשבת עם אנשי המועדון, דיברנו, צחקנו, שחזרנו וניסינו להירגע כמה שאפשר מהמשחק ולחשוב על רביעי, על המשחק השלישי.
התעוררתי בשעה יחסית מאוחרת, במיוחד עבור סטודנט לתואר ראשון ושני. שגרת בוקר, קפה, נוף לאתר הסקי וארגנו עוד שני חבר'ה למונית כדי לנסוע לסופיה להעביר את היום. השחקנים והמועדון עבר קצת יותר מוקדם, ושוב הצטרפנו למלון שלהם.
ירדנו לאחד מאזורי המסחר לא רחוק מהמלון, והשחקנים שהיו ביום חופש טיילו להם גם ברחבי סופיה. וסופיה שצבועה אדום בכל עבר כזכור, האוהדים גילו שהרבה שחקנים באותו קניון והחלו לנהור. שירים, תמונות וריקודים עם השחקנים עד שלבסוף המשטרה הגיעה ופזרה את ההמולה.
שנ"צ קטן, וקזינו להעביר את הזמן עד הטיסה. וזהו, חמש בבוקר יום ראשון, 48 שעות מאוחר יותר, פותח את הבית, נכנס ומבין עד כמה המסע הזה היה מטורף, כמה היה שווה כל שקל, ועד כמה היומיים האלו הרגישו לי שבוע ובכל זאת הייתי עושה אותם שוב.