אתמול בשעה שש, בתוכנית הרדיו של רון קופמן, משה פרימו ושלי ב-103fm, שאל אותי הקוף מה דעתי על הרכב הנבחרת לפני נורבגיה. אמרתי לו "הרכב גרוע". הוא ביקש לנמק, ואמרתי לו שיש מיליון סיבות. אתן לכם רק את העיקריות שבהן, אלה שלפי דעתי גרמו לרן בן שמעון להפסיד את המשחק.
הדבר שהכי חרה לי הוא שמוחמד אבו פאני, השחקן הטוב בנבחרת במשחקים האחרונים, לא פתח. שני השחקנים הטובים ביותר נגד אסטוניה, אלי דסה ורוי רביבו, סופסלו גם הם. דן ביטון, שהוביל לשער העצמי של השוער האסטוני בשבת, גם הוא לא נכלל בהרכב. כבר כאן רן בן שמעון הפסיד את המשחק, עוד לפני שהוא החל.
זה היה הרכב מהגרועים ביותר שרן יכול היה לעלות איתו. ההצבה של שלושה בלמים לא מתואמים בכושר בינוני גרמה לנבחרת ללכת אחורה ולא לייצר שום דבר במחצית הראשונה. במחצית הזאת נראינו כנבחרת לא מאומנת, שלא יודעת את מקומה על המגרש, ופשוט חזרנו לאחור. ככלל, אם כבר נוגעים בעניין של החלק האחורי, הגיע הזמן שנגדל פה שחקני הגנה גבוהים, חזקים ומהירים. כדאי שזה יהיה הקריטריון, כי אם לא - עדיף שפשוט לא יהיו פה שחקני הגנה.
ומהגנה להתקפה. מנור סולומון הוא שחקן התקפי, נקודה. אמש, במחצית הראשונה הוא היה מגן שמאלי. זה לא הייעוד שלו. מנור צריך לשחק בחלק ההקתפי ולסכן את שער היריבה. במחצית השנייה כבר ראינו את זה עם כמה מבצעים נהדרים שחלקם כמעט הסתיימו בשער.
נכון, רן התעשת על עצמו מהר מאוד ועשה שני חילופים שהובילו לשינוי - אבו פאני נכנס והשווה בבעיטה מרחוק, מה שהיה חסר לנו במחצית הראשונה, אבל זה הספיק לזמן קצר מאוד. כל זמן שהנורבגים לחצו על הדוושה, ראינו את הפערים העצומים מהם - בפיזיות, בגובה ואפילו בהנעת הכדור, בטכניקה ובלחץ על היריב.
אז הם עדיפים, חזקים, מהירים וטכניים מאיתנו - אודגור שחקן ברמה עולמית, הולאנד ביום חלש יכול היה להבקיע רביעייה, היו גם כמה עצירות הרואיות של פרץ שמנעו תבוסה - הכול נכון, אבל בהרכב המתאים יכולנו לצמצם את הפערים ואולי גם להפתיע. זה היה משחק חלש מאוד של נבחרת ישראל, והאשם העיקרי הוא המאמן.