טקטיקה זה אחלה, אבל זה פשוט לא מספיק: הטור של שי האוזמן

הבעיה הכי גדולה של הפועל תל אביב, מעבר להפסד עצמו במשחק מספר 1 בוולנסיה, היא שלא בטוח שהיא יכולה יותר. המחצית הראשונה של האדומים אמש הייתה מופת של הכנה, מופת של טקטיקה. ההתאמות של איטודיס הביאו את ולנסיה, קבוצה היסטורית במושגי היורוקאפ, לשחק את הכדורסל שהכי פחות נוח לה. במקום שהיא תאתר חיש חש שחקן פנוי, מחוץ לקשת, בהמשך לעזרה הגנתית, היא כפתה עליה לשחק כדורסל של 1 על 1. של 2 על 2. בלי עזרות ובלי רוטציות. וכשהסתיימה המחצית, לוח התוצאות הראה פלוס 6 מסכן. וזה, שוב, כשהפועל תל אביב מגיעה עם תכנית משחק ספציפית ומבצעת אותה בצורה קרובה למושלמת. וכולה 6 הפרש.

טקטיקה זה נחמד, אבל ולנסיה הזאת מתעלה מעל ענייני טקטיקה. במובן מסוים, מדובר בקבוצה ספרדית קלאסית. 12 שחקנים משחקים, אף אחד לא חוצה את גבול את רף 22 הדקות (בממוצע - אתמול הגיע מונטרו עד לכדי 27 דקות). במובן אחר, היא הכול חוץ מקבוצה ספרדית קלאסית. אין אצלה תרגילי קלעים שמבוססים על תנועה בלתי פוסקת. יש שאיפה להגיע לזריקה טובה - לשלוש - תוך כדי קצב מסחרר. זה הכול, בלי לבלבל את המוח עם דברים מורכבים יתר על המידה. אם מריצים מהלך שנקרא "יורו בולסקרין", שבתאוריה זה איזשהו עניין המשכי שבו הכדור זז מצד לצד, תוך כדי חיתוך לסל של שחקן, אצל פדרו מרטינס לא צריך יותר מדי - חיתוך, מסירה והיידה. טריצה.

לאורך זמן, אל מול השיטתיות הזאת, מול המאקרו הזה שאותו מריצים במשך 40 דקות תמימות, ההכנה הנקודתית קורסת. הטקטיקה הנחמדה כבר לא יעילה. כדי לנצח סדרה מול קבוצה ברמה כזאת, שהיא לגמרי היריבה הכי חזקה שהפועל תל אביב פגשה העונה, היא צריכה להגיע עם שיטה משל עצמה. עם רעיון אמיתי ורחב משל עצמה. עם שכבה מעבר לתרגיל נקודתי או מעבר לפתרון הגנתי נקודתי. להפועל תל אביב של איטודיס אין שכבה כזאת של כדורסל.

פעם, מזמן, הקלע - יענו עמדה מספר 2 - הייתה בדיוק כזאת. של קלע. אחד שקולע. היום כבר כמעט ואין את זה. שתי עמדות הקו האחורי מורכבות משחקנים שיודעים להריץ פיק אנד רול. שיודעים לשחק את העמדה שלפחות פעם כונתה שם "רכז". והקלע? הוא בכלל בעמדה מספר 3. וברוב הקבוצות גם ב-4. בולנסיה גם ב-5.

בהפועל תל אביב, השחקנים שמשחקים ליד ים מדר אינם עונים להגדרה המתאימה. לא פוסטר ולא בלייקני יכולים לעזור לנהל את המשחק. לא פוסטר ולא בלייקני יכולים להוריד את הלחץ מים מדר. ככל שהתקדם המשחק בכלל, ובתחילת הרבע השלישי בפרט, העלו הספרדים הילוך בהגנה. עם שחקנים שיושבים עליך הגנתית כמו באדיו, כמו מונטרו או לופס-ארוסטגי, כל שחקן - כולל מדר או נועם יעקב - חייב גיבוי. החמישייה שפתחה אמש את המשחק, שכללה את בלייקני בעמדה מספר 2, עבדה. אין ספק. החמישייה שעבדה עוד יותר כללה את בר טימור לצידו של מדר/ יעקב. כך אפשר להרוויח טיפה שקט. כך אפשר לחסוך קצת מאמץ ממדר, שבשלב הזה נדרש גם להרים קרן וגם לרוץ לנגוח.

כאשר בחר איטודיס להתחיל גם את המחצית השניה עם מוביל כדור אחד בודד, היה בזה הגיון מצד אחד, אבל גם משחק באש. והספרדים, אחרי שהתפקסו בחדר ההלבשה, התיישבו על האמאמאמא של הכדור ושל ים מדר. ומבלי ששמנו לב, הלך ההפרש. והגיעו העבירות. ופתאום טימור בכלל מוצא עצמו כרכז בודד ויחיד. לא הגיוני.

אז אחרי 20 דקות ראשונות שבהן ההתקפה האדומה עבדה, החל מהרגעים בהם רכבו על ההגנה הבעייתית של ססטינה והמשך במהלכים שהכו את האובר-עזרה של הגבוה הספרדי אשר מתחת לסל, פתאום כל מה שמנסים לעשות הוא לשרוד את הידיים של הספרדים שעטות אלי כדור. פתאום כבר לא חושבים שטף התקפי, אלא בסך הכול נותנים את הכדור לשחקן ספציפי ומקווים שהוא איכשהו ייצר מזה משהו, מעצמו ובעצמו. אז בסדר, זה הלך לפוסטר משך כמה התקפות. לא הרבה מעבר לכך. גם כאן, חסרה השיטתיות. חסר הסדר בהתקפת המעבר. חסרה היכולת הבסיסית להפעיל דרך קבע את מוטלי. חסר הידע אשר יאפשר תנועה קבועה ללא כדור שתעניש את העזרות של ולנסיה. יש תרגילים, יש בידודים ויש גם כשרון, אבל לא כזה שאפשר לבנות עליו כששום דבר לא הולך.

אין סרט ריאלי שבו ולנסיה, קבוצת השלשות הכי טובה שידע המפעל הזה מימיו, כזאת שזורקת בממוצע 35 שלשות למשחק וקולעת (בממוצע) 14, תסיים שוב משחק כשהיא זורקת רק 24 פעמים וקולעת רק 4 שלשות לאורך כל המשחק. זה לא יקרה יותר. זה לא אומר שריכוז, מיקוד ושמירה קפדנית על חוקי ה(אין) עזרה בהגנה יכול להביא להורדת חוזרת של השלשות הספרדיות, אבל לא עד כדי כך. מה שכן אפשר לצפות לו הוא שליטה משמעותית יותר בכדורים החוזרים. הפועל תל אביב היא קבוצת ריבאונד הגנה טובה. לפי אחד המדדים (אחוז ריב' הגנה), היא אפילו בשפיץ של המפעל. אין סיבה לכך שהיא תאפשר ליריבה שלה 16 ריבאונדים בהתקפה מתוך 40 כדורים חוזרים בסך הכול, מתחת לסל שלה. היא חייבת להכריח את ולנסיה, בדרך כזו או אחרת, להבין שיש לה הזדמנות אחת פר פוזשן. ושאם היא שולחת 3-4 שחקנים להתקיף את הטבעת אחרי החטאה, העונש מגיע בדמות סל קל בצד השני.

היא חייבת, אבל חייבת, להיבנות התקפית גם מהפעלה קבועה של מוטלי. אין ברירה אחרת. עם חסימה או בלי, עם פיק אנד רול או בלי, מוטלי צריך למצוא עצמו במצב שבו הוא מקבל הזדמנות לעבוד מול שומר יחיד או מול שמירה כפולה. זאת דרך נהדרת להרוויח יתרון בקו הקדמי. זאת דרך טובה לא פחות לשמר כוחות ורגליים של מדר, יעקב וכו', במקום לשרוף אותם על כדרורים כולל מול גבוהים מציקים כמו קוסטלו.

רצוי שתשקול גם, ביומיים הקרובים של ההכנה, אם היא מסוגלת להראות למונטרו תצורה הגנתית שתבלבל אותו מעט. שאולי תמנע ממנו את הכדור. שאולי תכריח אותו להזיז אותו הלאה.

• 1. לשמור על הכדור - את המחצית הראשונה סיימו ולנסיה עם יחס שלילי של אסיסטים מול איבודים. קבוצת האסיסטים הכי טובה במפעל, כן? את המשחק כולו היא סיימה כבר עם 18 אסיסטים על 9 איבודים. הפועל תל אביב? במחצית השנייה בלבד היו לה 4 אסיסטים מצד אחד, ו-12 איבודים. זה יחס של 3 איבודים לאסיסט. זה יחס שמעיד על התפרקות התקפית.
• 2. כישרון? אוקיי, אז השיטה של ולנסיה מייצרת עבורה עליונות. בדומה, אגב, לעליונות הטקטית של פריז בשנה שעברה, גם אם באופן אחר. ומה לגבי הכישרון? האם אפשר להצביע על עמדה שבה אנחנו יודעים, ברמת מה שאנחנו רואים בעיניים, שנציגתנו התחרותית האחרונה, לעת עתה, עדיפה על פני ולנסיה? הקו האחורי שלה עדיף על מונטרו, ג'ונס (ובאדיו, ויוביץ' וכו וגו ודו?). הקו הקדמי שלה, נניח מוטלי וגינת, עדיף על קוסטלו וססטינה? בין הפתרון נכונה יוגרל כרטיס כניסה לליגה השניה בטיבה בעולם.
• 3. יום שישי - כל זה כרגע לא משנה. גם הסדרה כרגע לא חשובה. הפועל תל אביב צריכה למצוא את הדרך, בחסות האולם הכאילו ביתי שלה בסמוקוב הציורית, לייצר דינמיקה שתספיק לה לניצחון בודד. איכשהו. בשיניים. על הפרקט. בלוחמה בשטח בנוי. גם אם זה לא יספיק לגמר. היא עבדה קשה מדי, היא השקיעה הרבה מדי, היא מושקעת יותר מדי מכדי ללכת הביתה בסוויפ.