1 - אפשר היה לכתוב את כל הטקסט הזה אחרת - לרדת על הניצחון הדחוק על הנבחרת המאוד חלשה של אסטוניה, לבקר את היום הדי בינוני של כל שחקני נבחרת ישראל - למעט אולי דן ביטון ואוסקר גלוך - וגם לשאול שאלות לגבי ההרכב (תמיד אפשר, תמיד). אבל האמת היא שיחסית למשחק ראשון, כשהיריבה נראית כמו קבוצה מליגה א' שמארחת במשחק גביע קבוצה מליגת העל, התוצאה סבבה והכל עבד טוב.
בעיני, ההרכב של רן בן שמעון אתמול (שבת) היה נכון. אפילו אם השחקן הכי חם מליגת העל שהיה זמין לו, ירדן שועה, פתח על הספסל. אפילו אם דניאל פרץ לא שיחק מאז מלחמת ששת הימים ואפילו אם דן ביטון פתח בהרכב. אולי בגלל העובדה שאירחנו במשחק חוץ מול 300 איש, הגול המוקדם של אסטוניה, שהיה לא קשור לכלום, לא ממש שבר את הנבחרת. בן שמעון עצמו שידר שהכל בסדר, המסר עבר די מהר והנבחרת ניערה מעצמה את סימני המכה והמשיכה לשחק לפי התוכנית.
המחצית השנייה הבליטה באופן בלתי משתמע לשתי פנים את הבדלי הרמות. היו דקות ארוכות של משחק בתוך הרחבה של האסטונים, הגול היה באוויר חרף ההחטאות מסמרות השיער ואפילו מנור סולומון הגיע לאירוע עם בישול ענק לדסה.
בניגוד למרבית הבומרים, אני חושב שהנבחרת הראתה אופי ובגרות שפעם היו חסרים לה. התחושה בדקה ה-10, אחרי הגול האסטוני, הייתה של "הנה עוד קמפיין הלך", לא שיש איזשהו סיכוי לסיים במקומות 1-2 בבית כזה. אבל בניגוד ללא מעט פעמים שהכרנו מהעבר, הפעם הנבחרת ידעה לאסוף את עצמה, לקחת את מלוא הנקודות ולהשאיר את "החלום" רלוונטי לעוד שלושה ימים - כי מול נורבגיה, מה לעשות, אנחנו נהיה הקבוצה מליגה א' והם הקבוצה מליגת העל.
2 - עצה בחינם לבכירי איגוד השופטים פה: תושיבו את הסגלים של ליגת העל והלאומית לצפות במשחק הנבחרת אתמול. היו דקות ארוכות ורצופות בלי שנשמעה אפילו שריקה אחת של השופט. המשחק ממש זרם בכיף, הוואר פיקח מאחור למקרה שיהיו פשלות (ולא היו) ואחרי תקופה ארוכה של שניר לוי פינת יגאל פריד, פתאום התברר שאפשר להעביר משחק כדורגל בלי לעצור אותו כל שניה עם שריקה היסטרית, תנועות ידיים מופרעות ושיחות חתך שמראות מי כאן הבוס.
3 - עצה בחינם לקברניטי ערוץ 5: איתי שכטר מעצבן לאללה. לא בשטויות שהוא אומר כפרשן ("מנור סולומון הוא הטוב בעולם בכניסות משמאל לימין"), כל הפרשנים (וגם כותבי הטורים, קצת מודעות עצמית!) מלאים בשטויות ובטעויות. אבל יש לשכטר הרגל מעצבן אפילו יותר מלדבר שטויות: הוא צועק לתוך המיקרופון כאחרון האוהדים.
צרחת ה"יש!!!" שלו בגול של דן ביטון הייתה מפחידה, שלוש צרחות ה"יש!!!!!" שלו בגול של דסה היו בלתי נסבלות על גבול המעושות, וה"יווו" שלו אחרי כל החמצה, ובמחצית השנייה היו הרבה כאלה - זה אחד הדברים המעייפים ביותר שיש. מוזר שהוא לא צעק "עמה עמה" בכל התקפה של אסטוניה. מאחר שלפרשנות שלו אין ממש ערך, נשאלת השאלה: בתור מה שלחתם אותו לשם, ערוץ הספורט, אולטראס נבחרת?
4 - אין ישראלי שפוי שלא מעריץ את אלי שרעבי. אחד האנשים הכי מעוררי השראה, הכי מאחדים, הכי מרשימים והכי אמיצים וכובשי לבבות שיש פה. ההופעה שלו באו"ם בשבוע שעבר הייתה אחד הדברים הכי חשובים שיצאו מהקטסטרופה האיומה של ה-7.10. ולכן, דווקא העירבוב של סיפורו של אלי, עוצמתו ואישיותו, עם אירוע מטופש כמו כדורגל - נראה לי מוגזם ומיותר.
בכלל, כל נאומי המוטיבציה והערכים האלה נשמעים לי חסרי תועלת ותוחלת, ותמיד צריך לזכור את מה שסיפר בעבר דורון כהן, שהיה שליח "חדשות" למשחק הכי גדול בתולדות נבחרת ישראל - ה-2:3 על צרפת בפריז ב-1993: עד שעתיים לפני המשחק, השחקנים כולם עוד היו בשאנז אליזה, קנו נעליים ובגדים, והמשחק או הערכים או הציונות עניינו להם את הקצה של הזרת.
את סיפורו מעורר ההשראה של אלי שרעבי מלך ישראל אפשר לשמור לאירועים חינוכיים וחשובים הרבה יותר. תשאירו לשחקני כדורגל את הזכות להיות - בסך הכל - שחקני כדורגל. לפעמים הם אפילו טובים בזה.