מתוך 34 שעריו של ג'וד בלינגהאם במדי ריאל מדריד, לפחות 60% היו שערים ששינו את מצב המשחק לטובת ריאל מדריד. כלומר אלו היו שערים שהשוו את המשחק, הביאו להובלה של ריאל מדריד במשחק וגם ניצחו את המשחק. שיעור שעריו ב"קלאץ'" - מונח מהספורט האמריקאי שמתייחס לרגעים המותחים ביותר בכל משחק - גבוה יותר מאשר כל שחקן אחר בריאל מדריד. וכנראה יותר מאשר כל שחקן אחר באירופה.
לפי חישוב של "האתלטיק" ה"שווי" של שער של שחקן שכובש כל מחזור שער ניצחון בדקה ה-90', הוא "2" - כלומר כל שער שלו הביא לקבוצתו שתי נקודות. לפי החישובים של האת'לטיק שער של בלינגהאם, בממוצע, שווה לריאל מדריד 0.64 נקודות - הכי הרבה מבין כל השחקנים בארבע הליגות הבכירות באירופה.
כלומר, בלינגהאם הוא שחקן ה"קלאץ'" הכי טוב באירופה. ואולם, יש עוד כמה כאלו שתמיד נראה שהם כובשים ברגעים מכריעים במשחקים. מוחמד סלאח, למשל, כובש הרבה שערים שמעניקים לליברפול הובילה וכל שער שלו שווה 0.54. גם ג'רוד בואן מווסטהאם שחקן קלאץ' שכל שער שלו שווה יותר מ-0.55 וזה בטוח נכון לאלכסנדר סורלות, הסופר-סאב הנורבגי של אתלטיקו מדריד , שכל שער שלו שווה 0.63.
יש שחקנים שפשוט "יש להם את זה" בכל מה שקשור לשערי ניצחון, בדיוק כמו שיש כדורסלנים שהם "קלאץ'" במיוחד. בהיסטוריה של ה-NBA זה ברור שמי שקלע הכי הרבה סלי ניצחון הם הגדולים ביותר - מייקל ג'ורדן, קובי בריאנט, לברון ג'יימס, קווין גארנט ודווין ווייד. אבל ברשימה של קלעי הקלאץ' הגדולים בהיסטוריה של אתר 82games יש כמה שמות של שחקנים בדרג השני או אפילו השלישי בהיסטוריה. ריי אלן, למשל, קלע יותר סלי ניצחון מאשר קובי בריאנט. בן גורדון קלע יותר סלי ניצחון מדירק נוביצקי. ג'אמל קרופורד קלע יותר סלי ניצחון מטים דאנקן ולדרק פישר וכריס פול יש את אותו מספר סלי ניצחון בקריירה.
פסיכולוג הספורט אוהד מעוז, שכתב את הספר "ואל תשכח לקחת את הכדור שלך" ביחד עם אורי טלשיר, מתאר את השחקנים כאלה כ"משני מומנטום". שחקנים שהלחץ משפיע עליהם בצורה חיובית וחבריהם לקבוצה יודעים שאפשר לסמוך עליהם ברגעי הלחץ הכי משמעותיים. האם אפשר לדעת מי הם לפני שמכניסים אותם לקבוצה שלכם? כנראה שכן.
לפני מספר שנים יובל אפל, סטודנט לתואר שני, ביחד עם המנחים שלו ד"ר עמיחי פיינסקי וד"ר מור כספי מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב חקרו את נושא הקלאץ' במשחקי NBA. הם בדקו נתונים מ-31,103 משחקי NBA, ש-15,148 מהם הגיעו לקלאץ'. 227,296 זריקות לסל בסך הכל. ומה שהם ראו שיש שחקנים שפשוט מצטיינים בקלאץ'. אם כולם קולעים בקלאץ' מתחת לאחוז הקליעה הממוצע בליגה (פחות מ-42% מהזריקות נכנסות ב-5 הדקות האחרונות של משחקים שאין בהם הפרש גבוה יותר מ-5 בין הקבוצות) אז שחקני קלאץ' קולעים את הזריקות שלהם ביותר מ-50%. ויותר מזה, שחקן קלאץ' יכול לתת תצוגה נוראית לאורך המשחק כולו אבל כשהוא מגיע לקלאץ', כמעט תמיד יקלע ביותר מ-50% מהשדה.
לפי החוקרים יש שחקנים ש"יש להם את זה" והנתונים שלהם בקלאץ' - מכל תקופה בקריירה שלהם, מהתיכון, דרך הקולג' ועד ה-NBA תמיד יקלעו טוב בקלאץ'. גם כרוקים, גם במשחקי פלייאוף, גם אם, כאמור, לא פגעו ב-10 הזריקות הראשונות שלהם במשחק.
איך השחקנים הופכים לחץ ללחץ חיובי? זו שאלה שככל הנראה תלויה בהרבה מאוד גורמים אבל סביר מאוד להניח שאותם "משני מומנטום" פשוט טובים מאוד ביכולת מאוד ספציפית. אם זה ג'אמפ שוט או נגיחה אקסטרה מכוונת, השחקנים שאינם כוכבי על ובכל זאת מצליחים לנצח משחקים, כנראה מאסטרים - קודם כל, ברמה הטכנית - של כישור ספציפי למדי.
ריי אלן, למשל, היה עושה אימונים זהים לחלוטין - אותן זריקות, באותם קצבים, מאותם מקומות תמיד - והגיע לרמה כמעט אוטומטית של שחרור זריקות במהירות ברגעים המכריעים של העונה. אלכסנדר סלות מתאמן על תנועות ספציפיות מאוד שהוא רוצה לעשות כחלוץ - סיבוב מסוים עם קבלת הכדור כשעל הגב שלו שחקן הגנה או תנועה ללא כדור לפני הגבהה (דברים שהוא עושה במשך דקות ארוכות אחרי אימונים קבוצתיים).
גם ג'וד בלינגהאם מנהל סדר יום מדוקדק עד לרמת הדקה מגיל 13. הוא תמיד יעשה אימונים טכניים אקסטרה ביום שני, תמיד יעשה אימון כושר נוסף בשלישי, תמיד יעבוד על הגמישות שלו ברביעי, בחמישי יעבוד 3.5 שעות (בערך חצי שעה יותר מאשר כל יום אחר) ובשישי תמיד יעבוד על מצבים נייחים.
ייתכן שבזכות האישיות האובססיבית הזו, השחקנים פיתחו התמחות שמגיעה לשיא כלשהו בזכות לחץ. זה נקרא "הקלה חברתית". אופן ההשפעה של נוכחות האחרים תלוי ברמת המיומנות של האדם במשימה הנתונה. המחקר בפסיכולוגיה חברתית מראה שנוכחות צופים מקלה בעיקר על ביצוע פעולות פשוטות ומתורגלות, אך מקשה על ביצוע פעולות מורכבות וחדשות.
הפסיכולוג האמריקאי רוברט זיונק מאחורי התיאוריה הזו והוא הוכיח שהיא לא רק אנושית עם מקקים. למקקים יש דחף טבעי לרוץ מהאור לחושך ולכן הוא בנה שני מסלולים עבור המקקים. הראשון פשוט - צינור שמסתיים בקופסה חשוכה; והשני מסובך יותר - מבוך שמסתיים בקופסה חשוכה.
זיונק נתן למקק ללכת בצינור לבד, ואז ביצע זאת שוב בנוכחות מקקים רבים נוספים. התוצאה היתה שהמקק עבר את הצינור במהירות רבה יותר במקרה השני - כלומר כאשר עשה זאת מול "קהל" מקקים. ואולם במבוך הסיפור היה שונה. המקק עבר את המבוך במהירות גבוהה יחסית ללא קהל, אבל כאשר נצפה על ידי מקקים אחרים התקשה לצלוח את המבוך. הקהל "הלחיץ" את המקק והוביל לכישלון. אם זו אישיות אובססיבית, קור רוח לא אנושי, חריצות יוצאת דופן או סתם "משהו" שיש להם ואין לאחרים - "שחקני קלאץ'" זה משהו אמיתי שאפשר למצוא.