בעונת 1976/77 כמעט זכתה מכבי יפו באליפות. היא סיימה שנייה וקיבלה כרטיס להשתתפות באינטרטוטו, מפעל שבו רק שנה קודם לכן החלו קבוצות מישראל להשתתף. "הייתי שחקן נאמן למועדון, הכסף פחות עניין אותי - חשבנו על ההנאה שבניצחונות ועל מה שכתבו עלינו במדורי הספורט", מספר יוסי סדרינה, מכוכביה הבולטים של הקבוצה אז, "תחת המאמן צ'וצ'קו לוי שיחקנו בארץ ובאירופה נגד וויבודינה נוביסאד, פ.צ. אמסטרדם והלמשטאט. במשחק ביוגוסלביה נגד וויבודינה, השופט שרק לבעיטת עונשין נגדנו. מוצי ליאון, שעמד איתי בחומה, יצא קדימה לפני השריקה. השופט החזיר אותו למקומו, אבל מוצי חזר על כך שלוש פעמים, ולמרות אזהרות השופט לא הפסיק. לבסוף הוא הורחק מהמגרש. ליאון, במקום לרדת מהמגרש, פשוט התיישב על הכדור וסירב לזוז, למרות הבקשות שלנו שירד בשקט. המשחק פוצץ, וספגנו הפסד טכני. מאוחר יותר, בבלומפילד, ניצחנו את וויבודינה 3:4. בארץ, האוהדים האמינו שזהו מפעל דומה לליגת האלופות של היום."
סדרינה מספר מהיכן הכול החל: "אבי, שמו צדיק, ואמי, לאה, נולדו באיזמיר, טורקיה, שם גם נולדתי ב-25 בנובמבר 1949. כשהייתי בן שנה, עברנו להתגורר באיסטנבול. ליד הבית היה מגרש כדורגל שכונתי, לשם הייתי הולך כדי לצפות בילדים בועטים בכדור. בגיל שש צירפו אותי למשחקים עם ילדים מעט בוגרים ממני. בשנת 1955 עלינו לישראל, ישר לרחוב קדם, ליד הנמל. ההורים, על פי הצעת אחיו של אבי, הודיעו שנולדתי באותו תאריך אך בשנת 1948, כדי שאוכל להתחיל ללמוד בכיתה א'. למדתי בבית הספר היסודי 'בית אברהם' ובתיכון 'דב הוז'."
איך התחילה האהבה שלך לכדורגל?
"כל מפגש עם הכדור ועם ילדים נוספים מילא אותי בהתרגשות להיות חלק מהמשחק. עד גיל עשר שיחקתי בשכונה ביפו, ואז יום אחד אוהד כדורגל צפה בי והציע לקחת אותי למכבי יפו, שם הוצגתי בפני המאמן צ'וצ'קו לוי, שהציב אותי בעמדת הקשר. בהמשך התקדמתי תחת המאמן רוקו בקבוצת הנערים והנוער, ושיחקתי לצד יצחק שטיילינג ז"ל, שהיה כוכב ענק, עלה לבוגרים אך נפטר בגיל צעיר ממחלה קשה. הוא היה יכול להיות מהגדולים בכדורגל הישראלי."
מי העלה אותך לבוגרים?
"המאמן משה וארון, איש הפועל פתח תקווה ומאמן נבחרת ישראל, שאותו הערצתי מאוד ולמדתי ממנו כיצד להתנהג כספורטאי."
סדרינה התגייס בגיל 17, "בשל שינוי תאריך הלידה שעשו הוריי. ביקשתי ממנהלי מכבי יפו ומגורמים נוספים לעזור לי לקבל שירות צבאי שיאפשר לי להגיע לאימונים. הם הבטיחו לבדוק את העניין, רשמו את הפרטים שלי על קופסאות סיגריות - מאסקוט ועד קנט - אך בפועל, כנראה השליכו את הדפים לפח ולא עזרו לי כלל. כשהייתי כמה ימים בבסיס המיון בתל השומר, החלטתי להתנדב לצנחנים, והוצבתי בגדוד 890. לאחר כחצי שנה, ממש לפני הצניחה הראשונה שלי, פרצה מלחמת ששת הימים והגדוד ירד לסיני. הכדורגל היה חסר לי. בצנחנים פיתחתי כושר גופני מעולה, אבל הגעגועים למכבי יפו היו עצומים."
ואז פנית לאמא לאה.
"נכון. ביקשתי ממנה לעזור לי לצאת לאימונים במכבי יפו. היא פנתה לקצין העיר שישב אז ביפו, ליד שוק הפשפשים. היא הייתה עצבנית, עשתה שם בלגן, עד שהתעלפה. הזמינו אמבולנס. בעקבות זאת, העבירו אותי מהצנחנים בסיני לשרת כנהג בקריה בתל אביב. תפקידי היה להעביר חומרים ליחידות שונות בשעות הלילה בלבד, מה שהשאיר לי את כל היום פנוי לאימוני הכדורגל במכבי יפו."
מי היו השחקנים שהערצת?
"בעיקר את שייע גלזר, חודורוב, רפי לוי ונחום סטלמך, שבהמשך אף זכיתי לשחק נגדו ולשמור עליו."
הוא דור שני של שחקני מכבי יפו הראשונה. "הספקתי לשחק עם אגדות יפו - דיגמי, בובי קלמי, הרה, ישראל אשכנזי, קצב ומוצי ליאון. בהמשך שיחקתי עם אוננה, פיני סיבורי, קינסטליך, נתן הירש ועוד רבים. זו הייתה תקופה שבה השפה הבולגרית עדיין שלטה בכדורגל ובעיר."
במהלך הקריירה עשה הסבה מקשר למגן ימני. "יפו שיחקה נגד הפועל באר שבע, והמאמן קרא לי וביקש שאשחק בעמדת המגן הימני כדי לשמור אישית על הקיצוני הימני המהיר שלהם, יצחק גוזלן, שבהמשך עבר למכבי ת"א והגיע לנבחרת ישראל. המאמן הבהיר לי: 'אתה והוא לא משחקים כדורגל, תוציא אותו מהמשחק בשמירה אישית'. הייתי מהיר מאוד ובעל כושר גופני אדיר, אז הפכתי למגן תוקף. למעשה, גוזלן נאלץ לרדת למטה כדי לשמור עליי. מאז הפכתי למגן הימני של יפו, כשמוצי ליאון שיחק כמגן שמאלי."
מעמדת המגן היו לו הרבה בישולים. "חיפשתי בעיקר את אוננה וקינסטליך, שהיו להם משחקי ראש אדירים - דבר שכבר כמעט לא רואים היום בכדורגל שלנו."
הפוגה קלה לדיבור על מצבו המשפחתי. ""אני נשוי לג'קלין, שהיא אשתי השנייה. מנישואיי הראשונים יש לי בן ובת, ואני סבא לשישה נכדים וגם לנין ונינה. כיום אני מתגורר ביישוב נעלה, ולפני כן חייתי באזור. הבן הבכור שלי היה בתחילה כדורגלן מצוין, אבל ככל שניסיתי לכוון אותו ברצינות לענף, הוא פיתח אנטי כלפי הכדורגל. אחי ז"ל, רפי סדרינה, היה שחקן מצטיין וחלוץ מבקיען בליגות הנמוכות, בעיקר בהפועל אזור. הוא נפטר בשנת 1991. עבד בתעשייה הצבאית, ובדיעבד התברר לנו שעבד עם חומרים רעילים ונפטר מסרטן."
בוא נחזור לכדורגל. ספר על פספוס האליפות בעונת 1976/77.
"זו הייתה עונה אדירה של יפו. עם השוער הרצל קביליו ספגנו רק 17 שערים, ועם שחקנים כמו זילברשטיין, ניניו, דניאל, שכטר, ארואטי ואוננה היינו קבוצה חזקה מאוד. ההכרעה הגיעה למחזור הסיום - יפו סיימה בתיקו 1:1 עם שמשון, בעוד מכבי תל אביב, עם שחקנים כמו סורינוב, עוז, ויקי פרץ, מאיר נמני, אבי כהן, ישע ששון ובני טבק, ניצחה בעכו את הפועל המקומית 1:2 מצמד של בני טבק. הם חגגו את האליפות בגבעת נפוליאון עם שמפניות והקפת ניצחון."
גם באלוף האלופים הוא הפסיד למכבי תל אביב. "עשרת אלפים צופים הגיעו לבלומפילד למשחק, שנוהל על ידי השופט אברהם קליין. הובלנו 0:2 במחצית משערים של טרבס ואוננה, אבל במחצית השנייה הם ביצעו מהפך וניצחו 2:3, כשירון עוז כובש את שער הניצחון."
לקראת עונת 1978/79 הגיע למכבי יפו המאמן אריה רדלר, שחקן עבר בהפועל פתח תקווה ומאמן מוכר. "האמנתי שהוא מתאים ליפו", אומר סדרינה, "לפני פתיחת העונה הוא דיבר איתי ואמר שבזכות הכושר והיכולת שלי, יפו תדרוס את הליגה. הקבוצה יצאה למחנה אימונים בן שבוע במכון וינגייט, אבל אחרי מספר ימים נשלחתי למילואים בסיני. עשיתי דיל עם חייל אחר ויצאתי לחופשה של כמה ימים בטרמפים - היישר ממילואים לאימונים בווינגייט. כשהגעתי, ביקשתי מרדלר שיעבוד איתי חזק, שיקרע אותי באימונים כדי שאכנס לכושר שהוא רצה.
"רדלר הפתיע אותי. במקום להכניס אותי למשטר אימונים אינטנסיבי, הוא הציב אותי ביומיים הראשונים באמצע המגרש כ'עמוד', כדי שהשחקנים יכדררו סביבי מבלי שאזוז. גם ביום השני הוא עשה את אותו דבר. ניגשתי אליו ושאלתי: 'אני שחקן או עמוד?'. כשהבנתי שאין לו כוונה לשלב אותי, עזבתי את וינגייט וחזרתי למילואים בסיני."
מה הייתה הסיבה לכך? הוא מגלה: ""מתברר שרדלר הביא ממכבי תל אביב את המגן הימני יהודה לינקר, שהיה שחקן שלו. בתחילת העונה, כשהייתי מחוץ להרכב, הקבוצה הובסה 4:0 על ידי בית"ר תל אביב. הלכתי להנהלה וביקשתי שיתערבו אצל המאמן. במשחק נגד הפועל תל אביב חזרתי להרכב - וניצחנו 0:3. אבל בהמשך הוא שוב החזיר את לינקר להרכב. אחרי 12 שנים בקבוצה, היה קשה לי לקבל את זה."
משם הדרך החוצה הייתה קצרה. "ביקשתי מההנהלה לעזוב את מכבי יפו, הקבוצה הנערצת והאהובה עליי. זו הייתה גם פרידה מהקהל שתמיד תמך בי. קיבלתי הצעה מהפועל תל אביב, וההנהלה אישרה את המעבר, אך מרכז מכבי סירב לאפשר לי לעבור לקבוצה המשתייכת למרכז הפועל. לבסוף, הגעתי להסכם עם המועדון - ויתרתי על החובות הכספיים ועל החוזה שלי, בתנאי שאשתחרר אם המאמן ימשיך לעונה נוספת. רדלר נשאר, ואני זכיתי בכרטיס השחקן שלי חופשי. כך תם ונשלם הפרק שלי במכבי יפו."
ובאמת, מה היה המצב הכלכלי שלך שם?
"במועדון היה מעט מאוד כסף, ולפעמים לא היו יכולים לשלם בזמן. לשמחתי, בניתי עסק מצליח בתחום הריהוט. המפעל שלי היה ביפו, ושיווקתי ל-200 חנויות ברחבי הארץ, כך שהסתדרתי כלכלית מצוין."
הכוח רמת גן פנתה אליו. "מאמן הכוח רמת גן, לופא קדוש, שכנע אותי להצטרף. בקבוצה שיחק אז גיורא שפיגל, שעזב את מכבי תל אביב. אבל לא היה לנו מגרש מסודר להתאמן ולשחק - נאלצנו להתאמן בכפר המכבייה ובשיקמה, וזה פשוט לא התאים לי. ביקשתי להשתחרר ועזבתי. אז פנה אליי מאמן הפועל ראשון לציון, נינו ברגיג הענק, וביקש שאגיע להתאמן. בסופו של דבר, חתמתי שם לשלוש שנים. השכר שם היה גבוה יותר מכל מה שקיבלתי במהלך כל השנים שלי במכבי יפו. באותה עונה, עלינו עם ראשון לציון לליגה העליונה. בהמשך שיחקתי בבית"ר רמלה אצל שאול אלבוכר, באור יהודה אצל דוד קרקו, בהפועל אזור ובצעירי יפו. בגיל 47 פרשתי ותליתי את נעלי הכדורגל."
אתה הולך למשחקי מכבי יפו הנוכחית?
"הייתי הולך מדי פעם לראות אותם, אבל העונה הם רק מרגיזים אותי - קבוצת תחתית".