שדר ערוץ הספורט, שדיווח מהמשחקים האולימפיים בפריז 2024, שיתף את קהל הצופות והצופים מהבריכה האולימפית בהתייחסו לנבחרת השליחות של אוסטרליה: "רק מסיימות להתארגן. אתם יודעים איך זה נשים... מתעכבות להן, מתאפרות". בעקבות ההתבטאות הזו הוא הודח משידורי האולימפיאדה בערוץ.
האירוע הזה מגלם את המהות של יום האישה הבינלאומי: יום שמזמין אותנו לשמוח על הישגים שהושגו - הדחתו של השדר הסקסיסטי משידור המשחקים, וגם לסמן את הדרך שעוד לפנינו, וכחלק מכך להמשיך ולמגר תפיסות סטראוטיפיות מן העולם.
עד תחילת המאה העשרים נשים הודרו מספורט בטענה שהפעילות עלולה לפגוע ביכולתן להרות ולהניק, או שהיא תגרום להגברה של ייצור ההורמונים הגבריים בגופן. לאלו הצטרפו החששות הרבים שפעילות ספורטיבית עלולה לייצר נשיות פגומה, כזו שאינה מתיישבת עם המראה החיצוני וההתנהגות המצופה מנשים. בהדרגה וכפועל יוצא של מאבק עקבי של ארגוני נשים ושל נשים יחידות, מקומן וחלקן של נשים בספורט השתנו. בהקשר זה אפשר להזכיר את סטמטה רבטי, האתלטית היוונייה שבמשחקים האולימפיים שחודשו בשנת 1896 רצה את מסלול המרתון לבדה, למוחרת המרוץ הרשמי שבו השתתפו רק גברים, ובכך הפכה לספורטאית הראשונה שרצה מרתון. עוד אפשר להזכיר את קתרין סוויצר, שבשנת 1967, כשנשים עדיין לא הורשו לרוץ מרתון, נרשמה למרתון בוסטון בלי להזדהות כאישה, וכשזהותה התגלתה היו שניסו לסלקה בכוח מהמסלול. אפשר להזכיר גם את הטניסאית בילי ג'ין קינג, שניצחה בשנת 1973 את בובי ריגז, שהיה אלוף וימבלדון בשנת 1939 והטניסאי מספר אחת בעולם, בקרב שנודע בשם "קרב המינים". חשוב להזכיר גם את קיראן גנדי שהשתתפה במרתון לונדון 2015 כשדם הווסת ניגר על רגליה. היא ביקשה להנכיח את גופן "האחר" של נשים. ויש עוד רבות אחרות שהשפיעו כל אחת בדרכה ובמקומה על מקומן של נשים בספורט.
כדי לבחון את השוויון (או את אי־השוויון) המגדרי בספורט כיום אשתמש בעדשות הפמיניזם לסוגיו. העדשה הראשונה היא העדשה של הגל הראשון של הפמיניזם - הפמיניזם הליברלי - הממוקדת בזכויות ובמדיניות. דרכה אפשר לזהות שהתקציב המופנה לספורט גברים גבוה יותר והמשאבים המופנים לספורט גברים גדולים יותר מאלו המופנים לספורט נשים. לדוגמה, ניתוח מגדרי של תקציב מנהל הספורט לשנת 2018 הראה כי גברים נהנו מ־80% כמעט מתקציבי התמיכה באיגודים. העדשה השנייה היא של הגל השני של הפמיניזם, הממוקדת במבנים תרבותיים, חברתיים וחינוכיים שמעצבים את חוויותיהן של נשים בעולם וכחלק מכך גם בספורט. גם היום, במקרים רבים יש עידוד של בנות ובנים להשתתפות בענפים שונים. הבנים מופנים לכדורגל והבנות - לריקוד. גם בארגוני הספורט חלקן של נשים בתפקידי ניהול קטן מזה של גברים.
פערים אלו מקבלים ביטוי במדד המגדר של מכון ון־ליר, שמראה שנשים מהוות 23% בלבד מכלל הספורטאיות והספורטאים בישראל, וכי שיעורן של נשים בהנהלות של ארגוני ספורט עומד על 38%. העדשה של הגל השלישי - הפמיניזם הפוסטמודרני - מבקשת מאיתנו לא להסתכל על נשים כקבוצות הומוגניות אלא בהצטלבות עם קטגוריות חברתיות נוספות. כאן המקום לפתח את הרגישות לנשים ערביות, דתיות וחרדיות, עם מוגבלויות, ממעמדות סוציואקונומיים שונים, נשים שמתגוררות בפריפריה לעומת נשים ממרכז הארץ, לסביות או טרנסג'נדריות, מבוגרות, זקנות ועוד. חלקן של נשים מקבוצת הרוב בספורט גבוה מחלקן של נשים המשתייכות לקבוצות אחרות. וכן, ישנן נשים שאינן הגמוניות, שפרצו דרך והגיעו להישגים, לדוגמה, השופטת ספיר ברמן, המתאבקת אסראא ח'ליל, החותרת הפראלימפית מורן סמואל והמרתוניסטית החרדית בטי דויטש. אך הן יוצאות מן הכלל.
ספורט משקף את החברה ואת התרבות שבהן הוא מתקיים, אך יש באפשרותו גם להשפיע עליהן. לפי מדד המגדר, אי־השוויון המגדרי בישראל גדל בשנה האחרונה והחוקרות קושרות זאת למלחמה. במקביל, המגמות בארה"ב מדליקות נורות אדומות באשר למחויבות לצמצום אי־השוויון המגדרי. למשל, הנשיא טראמפ הפסיק את התמיכה ואת המימון ליוזמות רבות שעסקו בצמצום פערי מגדר בכלל ובספורט בפרט.
חשוב להדגיש כי צמצום אי־שוויון בתחומי חיים שונים אינו מתרחש במקרה או כדרך הטבע. כאמור, השתתפות של נשים בספורט אינה רק עניין של יכולת אישית, אלא גם של חקיקה ומדיניות, של הקצאת משאבים ושל אנשים ונשים חדורי מטרה. על כן, מוטלת על כולנו - נשים וגברים מכל תחומי החיים - אחריות לוודא שההישגים שכבר הושגו לא יתפוגגו, אלא יהוו בסיס להמשך שינוי חיובי ולהעמקת השוויון בספורט. שהרי ספורט הוא לא רק ספורט. הוא פלטפורמה והזדמנות לחברה טובה ושוויונית יותר.
הכותבת היא חוקרת ומרצה למגדר וספורט במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. מנכ"לית עמותה בקופסה.