שונאים, סיפור אהבה: הטור של שי האוזמן

קשה מאוד לאוהבי כדורסל להודות בתיאוריות כדורגל, אבל אחרי הדרבי בחצי גמר גביע המדינה לא היה אפשר שלא לדבר על השפיץ של הקרש, באותה זריקה של ליוואי רנדולף, שעשתה הבדל בין ניצחון צהוב לבין ניצחון אדום. טקטיקה זה נחמד, פיק אנד רול אפילו יותר, אבל לפעמים זה כל הסיפור.

וגם אתמול (ראשון), אם נדבר גלויות, זה לא היה רחוק במיוחד מללכת הפוך. החטאת לייאפ אחת של חסיאל ריברו והחטאת לייאפ אחת של רומן סורקין (שניסה לתקן את ריברו) היו חשובות יותר מכל אלמנט שנייחס מיד בחדווה לזכותם או חובתם של המאמנים הנמרצים אשר על הקווים.

כן, ככה זה לפעמים.

תחילת העונה הזאת הציבה את מרבית המלהגים בפוזיציה שבה הם תוהים, בקול רם, אם הסגל של הפועל תל אביב פשוט חזק וטוב יותר מזה של יריבתה העירונית. עם הכסף של עופר ינאי, שיודע להביא שחקנים כמו ג'ונתן מוטלי, פטריק בוורלי וברונו קאבוקלו, אולי האדומים פשוט איכותיים יותר. והטיעון הזה הלך והתגבר כשאת הסגל הזה עיטר שם ענק כמו דימיטריס איטודיס.

ככל שחולף הזמן, כולל אחרי הדרבי האחרון, דומה שקשה יותר ויותר לתמוך במסקנה הזאת. קשה יותר ויותר לאתר יתרונות מצ'אפ אבסולוטיים, או בכלל, שיש להפועל על מכבי תל אביב. את שתי המערכות הקודמות הכריע רוקאס יוקובאיטיס, שהיה לחלוטין בלתי עציר. שהיה ההתקפה של קבוצתו. שעשה את ההבדל. לפני כן היה את ג'יילן הורד. בשתי העמדות הללו יש יתרון צהוב מובהק.

מרקוס פוסטר ו/או אנטוניו בלייקני עדיפים על רנדולף? כנראה שלא. מוטלי על ריברו? אולי, אבל הפערים נראים קטנים במקרה הטוב. איטודיס עדיף על עודד קטש? אין לכך סימנים בשלב זה. ועדיין, ולמרות זאת, גם בדרבי הקודם וגם בזה של אתמול שלטה הפועל תל אביב במשך רוב דקות המשחק. למה?

ים מדר ותמיר בלאט הם שני סיפורים מרתקים. כל אחד מהם בנפרד, אבל במיוחד כשמאחדים אותם לכדי סיפור אחד. מדר הוא פרא. הוא שמחה. הוא קריוקי שגורם לשכנים להתקשר למשטרה. בלאט הוא פרויקט. משימתי. עצור. שמגיל צעיר שמע שהוא לא מספיק טוב או גבוה או אתלטי ושאין לו סיכוי, רק כדי לתת עוד מסירת אומן ועוד שלשת קלאץ' בתוך הפרצוף של כולם.

והשניים, יא רבי, אינם מחבבים האחד את השני. הכי רחוק ממחבבים, למען האמת. ואם נדבר גלויות, מדר מאמלל את בלאט דרבי שלישי ברציפות. הוא גורם לו לפאניקה. הוא גורם לו לפקפק ביכולת שלו להוריד דריבל. אתמול הוא כפה עליו ללכת לחסימת גארד לגארד, רק כדי להרחיק ממנו את יריבו המר.

אמש, בהיעדרו של יוקובאיטיס ועם כל הכבוד (ויש המון!) ליכולות ולהשתלבות של ג'ימי קלארק השלישי, מדר היה היתרון האבסולוטי של הפועל תל אביב. הוא היה הגארד הטוב במגרש. הוא היה השחקן הטוב בהיכל. ובניגוד לדרבי הגביע, שבו נשחק על הפרקט ולא עמד על הרגליים בסוף, הפעם היה לו מספיק אוויר שהגיע לראש כדי לדייק במרבית המהלכים שעשו הבדל בקלאץ'. נמשיך לעקוב בעניין.

בלא מעט מהמפגשים הישירים ביניהם, סורקין עשה בית ספר לתומר גינת. הוא קלע מעליו בקלות. הוא חסם אותו בקלות. הוא הפך למגוחכת את ההשוואה בין שני הגבוהים הישראלים הדומיננטיים שיש לכדורסל שלנו להציע. אבל לא ממש בדרבי הגביע. ולא בכלל בדרבי האחרון.

אלה לא רק המספרים שמלמדים שמייצרים יתרון קל לגינת, אלא גם היכולת שלו לנצח במצ'אפ בכלל ובהגנה בפרט. מכבי תל אביב הלכה בשלב מוקדם מאוד של המשחק לבידוד של סורקין. נתנה לו את הכדור באזור השפיץ של העונשין, ריווחה עבורו את הפרקט ואמרה לו סע!

הוא ניסה לנסוע, אבל לא הצליח לקלוע, בדרך למחצית ראשונה שבה לא הלך לו כלום בפנים ולא הלך לו כלום בזריקות מבחוץ. וגינת, שבחלק הראשון של העונה מצא עצמו הופך לפרקים לכמעט עול הגנתי גם מול יריבים פחות איכותיים מסורקין, היה שם כדי לבלום. גם במצבי אחד על אחד וגם במצבי עזרה.

תשעה שחקנים באדום שיחקו אתמול בין 13 לבין 28 דקות, כשאליהם צריך לצרף גם את עוז בלייזר עם 9. זאת שהפסידה אתמול שיחקה, ואולי שחקה, את סורקין ורנדולף עם 36 דקות לראש. מן הסתם, זה בהחלט עניין של רוטציה שנפגעה בשל היעדרם של הורד וטרביון וויליאמס (וייתכן שגם יוקובאיטיס).

אחרי שכתבנו את זה, קטש היה זה שיזם ושיחק אתמול עם ההרכבים והתצורות. השילוב של מריאל שאיוק בעמדה מספר 4 באמצע המחצית השנייה גרם ליריבו ואקס-מאמנו לקפוא ולהפרש האדום להתאדות. איטודיס, ששכח את ההרכבים שעזרו לו לברוח בחלק הראשון של המשחק, מצא עצמו פתאום ולראשונה עם הרכב של מוטלי לצד מרקוס בינגהאם. הוא לא זיהה שגינת, עם כל הכבוד הראוי, לא באמת יכול להחזיק מעמד מול שאיוק. ועד שזיהה ושילב את בלייזר תחתיו, קטש כבר עבר הלאה להרכב סורקין-ריברו.

מהבחינה הזאת, ניהול החילופים של קטש אתמול הוא זה שהחזיר את הקבוצה שלו למשחק. מצד שני, בניגוד לדרבי הקודם, איטודיס לפחות הגיב. ניסה. הפגין הרבה פחות פחד. והרוויח על הדרך עוד שחקן רוטציה בשם נועם יעקב.

בדרבי הזה ניצחה הקבוצה שהייתה צריכה אותו יותר. הפועל תל אביב, בטח מול הגירסה החסרה הזאת של מכבי, הייתה חייבת את זה. הייתה חייבת לנצח סוף סוף ביד אליהו האדום. מבחינת הצהובים, עם כל אי הנעימות הכרוך בהפסד, זהו משחק שלא באמת עושה הבדל.

מה שכן, וזה כן משמעותי כשמביטים הלאה, נוגע לעניין בינגהאם. אם נתעלם מהרקורד ההיסטורי של קאבוקלו, ניאלץ להודות ביושר שהוא פשוט לא טוב. עזבו פוטנציאל, עזבו היסטוריה ועזבו תירוצים. הוא לא טוב. האמת? הוא אפילו די גרוע. ובינגהאם, כשהוא בריא, הרוויח אתמול ביושר את מקומו ברוטציה לפניו. הוא נותן אלמנטים שלקאבוקלו הנוכחי אין.

הפועל תל אביב, שאת העונה הזאת התחילה עם שמות כמו בוורלי וקאבוקלו, יכולה למצוא עצמה משודרגת עם מדר כגארד הדומיננטי ובינגהאם כגבוה שליד או במקום מוטלי. בין היתר, כי איתם יש לה פוטניאל לשמור.

בדרבי הגביע, למרות סקור גבוה יותר, החמאנו כאן להגנה של מכבי תל אביב, שגם הפעם סיפקה לא מעט דקות איכותיות. הפעם, המחמאות ההגנתיות שייכות לאדומים. ליהגנו לפני רגע, פרסונלית, על ההגנה של גינת, מדר ובינגהאם.

אתמול הגיע הקרדיט ההגנתי ליותר שחקנים וליכולת של הפועל להחזיק מעמד כקבוצה. גם כשחלק מהטיפולים ההגנתיים עדיין מרגישים קצת חשודים. גם כשלא בטוח שהכל באמת משויף ומתאים. עם הגנה כזאת, הפועל תל אביב יכולה להביט קדימה בתקווה גם אל משימות הליגה שעוד יגיעו וגם למשימות היורוקאפ שהן כבר ממש מעבר לפינה.

לפחות על פי הפיד שלי ברשתות החברתיות, יש עדיין סערה סביב עניין סוגיית השחקנים שלא הגיעו לחלון הנבחרת האחרון. ולמה אמרת על ההוא ולא אמרת על הזה? ולמה ככה ולמה אחרת?

ובכן, בואו נכבד כאן את המגיבים וניתן להם את היחס הראוי. ראשית, מי שמשוכנע בקונספירציית שונא-מכבי שונא-הפועל אוהב-מכבי אוהב-הפועל, ממילא לא יהיה שום הסבר שאספק כאן שיספק אותו. למי שלא, פשוט נלך לעובדות.

תמיד בלאט הבריז מהנבחרת בחלון האחרון ולא הגיע אליה שנתיים וחצי. זאת עובדה. הוא גם לא שוחרר הפעם על ידי רופא הנבחרת, ואתם כנראה יודעים למה. רוצים לספר סיפורי בלטים? שיהיה בכיף. בניגוד אליו, גינת ומדר אינם נעדרים סדרתיים. ההפך הוא הנכון. בניגוד אליו, הם קיבלו אישורים רפואיים בהמשך לפציעות קיימות, שהועברו לרופא הנבחרת - ואושרו.