1.
בדברי הימים של מכבי חיפה, עונת 24/25 תככב בתור העונה שבה אפשר היה ללכת לים ב-28 בפברואר, אם לא היה קר מדי. מדהים שזה קורה לירוקים דווקא בעונה שבה החזירו את ברק בכר, דווקא בעונת שיא של דיא סבע, אחרי הרכישה הנחוצה כל כך של גיא מלמד וכמובן אחרי ההחתמה ההיסטורית והמכוננת של נהואל.
וברצינות, קשה להתחיל להסביר מאיפה ועד כמה מכבי חיפה בנויה רע, נראית רע, משחקת רע. אתמול (חמישי) בטרנר, למשל, הקבוצה עתירת הכוכבים מהכרמל נראתה כמו מ.ס. אשדוד בעונה סבירה - קבוצה שהמקסימום שלה הוא אפילו לא 25 אחוז מהיכולת של היריבה - שעוד הגיעה בעצמה עם הרכב חסר ועייף למשחק הזה.
מכבי חיפה צריכה לשאול את עצמה שאלות קשות - ובעיקר איך ייתכן שבמשחק הכי חשוב שלה העונה (לא, לקלקל למכבי תל אביב את האליפות זה לא מה שהוגדר במטרות העונה של הירוקים) - היא נראתה כל כך חלשה, אנמית ולא מוצלחת.
ברק בכר ניסה להסביר אחרי המשחק ש"התוכניות היו טובות, הביצוע לא". שזה בעברית קצת יותר עכשווית: "אני הראש, השחקנים אשמים". חביבי, עם כל הכבוד, במשחק קריטי כל כך אתה חייב לתת לשחקנים תוכנית שהם יודעים לבצע, אחרת תגלה מהר מאוד שבמקום להקשיב לך בחדר ההלבשה הם מחפשים דילים למסיבות פורים במיקונוס.
2.
נכון שזו הפעם השנייה ברצף שזה קורה בטור הזה, אבל בואו נחזור רגע שוב לפברואר 1998, והפעם - ל-28 בפברואר, בדיוק לפני 27 שנים: זו לא הייתה רק אותה שבת שבה בית"ר ירושלים ניצחה את הפועל ב"ש 2:5 אחרי פיגור של שחקן ושני שערים במחצית, אלא גם השבת שבה מכבי חיפה נפרדה מגיורא שפיגל.
זה קרה לירוקים אחרי שהובסו בקריית אליעזר מול הפועל כפר סבא, שעלתה בלבן ירוק מול מכבי חיפה בתלבושת כחולה. שפיגל, מגדולי מאמני ישראל בכלל ובטח באותן שנים בפרט - עבד בחיפה ארבע שנים וחצי, הוביל אותה לקמפיין אירופי מרשים ביותר, אליפות אחת ועוד שני גביעים ובסוף הלך הביתה כמעט בבושת פנים.
לברק בכר יש היסטוריית אימון מפוארת מזו של שפיגל האינטלקטואל, אבל לא יזיק לו לקחת שיעור קצר בהיסטוריה כדי ללמוד את מה שגיורא כבר שכח. כי יום אחד, בלי שהוא ישים לב, הוא עלול לחטוף ריקושט ממש באמצע העונה ולעוף הביתה ללא שום הכנה מוקדמת (אלא אם, כמו שאני קצת חושד מרגע לרגע, הוא סוג של מייחל לרגע הגאולה הזה).
3.
לגיטימי לצאת בהצהרות לגבי הפועל באר שבע כשהיא חמש נקודות מעל המקום השני, ובטח כשהיא נראית מאורגנת ומסודרת פי מיליון מהקבוצות שמתחתיה. במצב כזה, ועוד לפני המפגש הנוסף מול מכבי חיפה ביום שני (קלישאה כלשהי על כמה קשה לנצח את אותה קבוצה פעמיים תוך חמישה ימים - ואגב, זה באמת מסובך), מתחילים לדבר על הפועל באר שבע הנוכחית בהקשר של דאבל היסטורי לדרום.
והאמת, זה אפשרי: באר שבע בחצי גמר גביע המדינה כשאנחנו במרחק הגרלה אחת נכונה מגמר נוסף שיפגיש את רן קוז'וך ואליניב ברדה, כשהפעם כל אחד מהם נמצא בפוזיציה הפוכה לזו שהיו במאי שעבר, עת קוז'וך לקח לברדה את הגביע וגם את הקבוצה.
היא ללא ספק הקבוצה הטובה ביותר שנותרה במפעל הגביע, עם כל הכבוד לאפשרות הסבירה שבית"ר ירושלים תגיע לחצי הגמר. ונכון, בגביע הכל יכול לקרות והבדלי היכולות מיטשטשים ככל שהשלבים עולים, אבל מה לעשות: תסתכלו על החומרים שיש לקוז'וך לעבוד איתם בקו השני והשלישי, ותבינו למה הוא חזק מאוד בפרונט.
רבע גמר אחד עם פחות מ-250 צופים, רבע גמר שני כמעט פוצץ, רבע גמר שלישי בוטל. לפחות ברבע הגמר הרביעי, שבו השתתפו הקרייזי גאנג מחיפה, לא היו מכות הפעם. מי אמר שהכדורגל שלנו לא מציג גרף למידה ושיפור?