בפברואר 2011 תמיר גילת, שוער מכבי תל אביב בראשית בשנות ה-80, חלה בשתי מחלות גרורתיות - סרטן לבלב וסרטן כליה. תוחלת חייו נקצבה אז לחודשים ספורים. גילת עבר שני ניתוחים מורכבים, טיפולים שונים, והשתתף כ"עכבר מעבדה" בשני ניסויים קליניים שהפכו לתרופות מצילות חיים. גילת חולה ברציפות מעל 14 שנים, מוגדר כחולה סרטן סופני, מטופל מדי יום בתרופות ובזריקות, ועובר טיפולים אימונותרפיים אחת לשלושה שבועות. פגשנו אותו כדי לשמוע את סיפורו, מההתמודדות על מקום בהרכב ועד ההתמודדות המשמעותית יותר - על חייו.
"אבא יצחק ואימא רות נולדו בישראל, הוריהם מפולין וליטא", הוא מספר, "אנחנו שלושה ילדים. נולדתי ב-18 ביוני 1962 בארצות הברית, כשהורי סיימו את לימודי התואר השני. בברקלי, קליפורניה. חזרנו ארצה ב־1964, לתל אביב, ומשם, כעבור ארבע שנים, לרמת השרון. אבא היה מחלוצי תחום הנדסת התחבורה בישראל, ובצעירותו כדורסלן ושופט כדורסל. הוא שיחק במועדון 'ברית מכבים עתיד', לצדו של שמלוק מחרובסקי, המנהל האגדי של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, שבתאי בן בסט ואחרים."
גילת למד ביסודי - בבית הספר 'גולן', ובתיכון במקיף רוטברג, במגמה ביולוגית - כימית: "היה לי הסכם לא כתוב עם הורי, לפיו העיסוק בכדורגל הותנה בהצלחתי בלימודים".
למכבי תל אביב הגיע דרך הקאנטרי קלאב. "למועדון הקאנטרי קלאב המיתולוגי של תל אביב הייתה קבוצת כדורגל שאימן וניהל יוסף גולדשטיין, כדורגלן העבר של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל. שיחקתי שם בעמדת החלוץ. יום אחד היה חסר לנו שוער, והתנדבתי לעמוד בין הקורות. תפסתי יום משוגע - כדורים פגעו בי, אחרים הדפתי ותפסתי. גולדשטיין הציע אותי לחבר הנהלת מכבי תל אביב, יוסקה מצוב, שהיה יד ימינו של המנהל האגדי של מכבי, 'ליבו'.
"הוזמנתי למכבי תל אביב, אל אגדת המאמנים של הילדים, יהודה ליבני. צורפתי לקבוצה שנקראה 'מכבי א.מ.ל. תל אביב' (להנצחת אסתר מלכה לנגרמן על ידי בני משפחתה). בהמשך, מאמני האהוב, אברהם מלצמן ז"ל, שנפטר לפני שבועות ספורים, אף מינה אותי להיות קפטן קבוצת הנוער. אציין כי גדלתי באותו דור במכבי תל - אביב עם שני שוערים מעולים. משה מרכוס, המבוגר ממני בשנה, ובוני גינצבורג, הצעיר ממני בשנתיים. תחרות מאתגרת לאורך כל הקריירה".
מלצמן אימן אותנו במשך ארבע שנים בקבוצות הנערים והנוער: "זכינו באליפות הנוער והגענו למשחק גמר גביע הנוער, אז 'גביע ירושלים'. הייתי בטירונות בצבא, וכולם היו בטוחים שבוני גינצבורג יפתח בהרכב. קיבלתי חופשה למשחק, וגם אני חשבתי שבוני ישחק, אבל מלצמן אמר: 'תמיר שיחק בכל השלבים הקודמים והביא אותנו למשחק הגמר - הוא ישחק'. שיחקתי, וזכינו בגביע. ניצחנו את מכבי חיפה בפנדלים 4:5, לאחר תיקו 1:1 בתום 120 דקות".
על מלצמן הוא מספר ש"הוא היה עבורי חצי אבא, אח גדול, חבר קרוב ואיש סוד, שגידל וחינך אותי. אין אנשים כמוהו."
בעונת 1981/2 הושאל להפועל רמת גן: "הם שיחקו בליגה הארצית ובנו קבוצת כוכבים כדי לעלות לליגה הלאומית (כיום ליגת העל). שייע פייגנבוים הגיע למכתש מהפועל תל אביב וכבש 17 שערים. עלינו לליגה העליונה מהמקום השני, יחד עם הפועל לוד ומכבי יבנה."
"עברתי לעמידר בעונת 1982/3 בעונה בה עמידר התאחדה חלקית עם הכוח ר"ג . בניגוד לכל התחזיות עלינו ליגה. נבחרתי לשוער העונה. העונה בעמידר הייתה עבורי אחת השנים המעצימות והמעצבות בחיי. 'כילד טוב רמת השרון' מצאתי את עצמי בלב שכונת עוני. במועדון לא היו מים חמים במקלחות ולא היה כסף למגבות. השתמשנו בחולצות אימון ישנות כדי להתנגב. כנגד כל הסיכויים, עלינו לליגה העל (אז הלאומית)".
הוא נזכר באלימות במגרשים אז. "האלימות במגרשים לא הומצאה היום. זו הייתה ליגה קשוחה וחוויתי לא אחת אלימות פיסית ומילולית. לדוגמה, עמידר שיחקה במגרש בקריית חיים נגד הפועל חיפה, במשחק מכריע על כרטיס העלייה. קבלת הפנים מצד האוהדים הייתה מאתגרת. תפסתי יום מטורף בשער. עזמי נסאר, חלוץ מצוין שכיכב בהפועל חיפה, פרץ לבד מולי בכדור עומק שקיבל. חישבתי את מהירות הריצה שלו מול הצעדים שלי לעברו. הוא נכנס בי בכוח והשופט הרחיק אותו. בעודי שוכב על הדשא האוהדים המאוכזבים זרקו לעברי לום ברזל גדול שנחת סמוך לראשי. אין ספק שאם הלום היה פוגע בי - הריאיון הזה לא היה מתקיים".
ביקור שהוא לא שוכח היה בביתו של קפטן הקבוצה רחמים שלום, שלקח אותי תחת חסותו. "זה היה בית צנוע, מלא חום ואהבה. רחמים ומשפחתו אירחו אותי אצלם באופן קבוע לפני האימונים. הוקסמתי מהחום ומשמחת החיים, בצד הפשטות והצניעות".
אתה חוזר למכבי תל אביב.
"אחרי העונה בעמידר היה לי ביקוש גבוה בשוק. בפני המאמן איציק שניאור הייתה דילמה לא פשוטה - שלושה שוערים טובים, שני מקומות. שניאור קיבל החלטה: בוני גינצבורג יעבור בהשאלה למכבי פתח תקוה, משה מרכוס יהיה השוער הראשון ואני השוער השני. מרכוס לא החל טוב את העונה ואני הייתי מצוין באימונים. שניאור החליט לתת לי הזדמנות. פתחתי מול מכבי יבנה ומול בני יהודה שני ניצחונות בהם שמרתי על רשת נקיה. המשחק השלישי היה הדרבי הגדול נגד הפועל תל אביב. יצאנו לבלומפילד באוטובוס ממלון רמת אביב, האוטובוס נתקע בסמטאות יפו ואיחרנו להגיע לחדר ההלבשה. הגענו לבלומפילד באיחור ועלינו לחימום ברגע האחרון. הכרוז של בלומפילד הקריא את ההרכבים עוד לפני שעלינו למגרש, והודיע שבשער יפתח מוישל'ה מרכוס. ביציע ישב אבא שלי עם שרוני, אחותי, יואבי אחי וכל בני דודיי. כשאבא שמע שאני לא פותח - מספרים שהוא נהיה לבן וכמעט התעלף. אבל כשעלינו לחימום, הוא ראה שאני השוער הפותח - והצבע חזר לפניו".
זה היה דרבי הפנדלים. "בלומפילד היה מלא מפה לפה. אווירה מחשמלת. השופט קבע פנדל למכבי תל אביב, אבל הקפטן שלנו, אביל'ה כהן האגדי, ז"ל, החמיץ. מנגד, להפועל תל אביב נפסק פנדל, ומשה סיני בעט פנימה. הפסדנו 1:0. באותה עונה בוני, ששיחק במכבי פתח תקווה, נבחר לשוער העונה, ואני נבחרתי לתגלית העונה. בסיום העונה גינצבורג חזר למכבי תל אביב ושנינו התמודדנו על אפודת השוער הראשון. מרכוס הושאל למכבי פתח תקווה. בוני היה טוב ממני וקיבל את חולצת ההרכב ובמהלך העונה ביקשתי לצאת בהשאלה לבית"ר תל אביב תחת היו"ר דני לאופר".
בעונת 1985/86 חזר למכבי לספסל מכבי תל אביב כשוער שני לבוני. במאי 1985 אביו יצחק חלה בסרטן ריאות גרורתי. "סעדנו אותו במשך שבעה חודשים, עד שנפטר בביתנו ברמת השרון. לא ביקשתי לצאת להשאלה נוספת כי רציתי להתמסר לליווי של אבא. במשך כל מחלתו הנהלת מכבי תל אביב מאוד התחשבה בי ואפשרה לי להעדר מאימונים רבים.. בשנת 1987 סיימתי את לימודי המשפטים, ובגיל 25 בלבד החלטתי לפרוש מכדורגל תחרותי. הייתי השוער והקפטן של נבחרות אוניברסיטת ת"א, שוער נבחרת ישראל במשחקי המכבייה, ושוער וקפטן נבחרת ישראל בכדורגל באולמות".
השרות הצבאי שלך?
"גדלתי ברמת השרון של שנות ה-70 בבית של מפלגת הליברליים העצמאים (ל. ע). אבא היה מראשי תנועת שינוי. ברמת השרון באותה עת מי שלא התגייס לסיירות או לטייס נמחק חברתית. הדילמה הייתה קשה. ניסיתי לשלב בין שירות צבאי משמעותי לבין היותי ספורטאי מצטיין. גויסתי בראשית דרכי ליחידה קרבית במודיעין, בהמשך עברתי מספר תפקידים עד שהצלחתי להגיע לקורס מדריכי כושר קרבי בוינגייט, אותו סיימתי כחניך מצטיין. שירתתי בבית הספר למודיעין - בה"ד 15".
מקור השם גילת?
"שם המשפחה של אבי היה גוטליב, כשדודי שמואל ז"ל יצא בסוף שנות ה -50 לשליחות בחו"ל, בהוראת ראש הממשלה דוד בן גוריון, עוברתו השמות של כל מייצגי המדינה בחו"ל וכך הפכנו מגוטליב לגילת".
ספר על לימודי המשפטים באוניברסיטת ת"א.
"עם סיום השירות הצבאי התכנית שלי היתה לטוס לארה"ב ללמוד ולשחק בליגת המכללות. קיבלתי מלגות מכל האוניברסיטאות המובילות. החמצתי את מועד פתיחת הלימודים שכן השתחררתי מהצבא בסוף חודש אוקטובר 1983. באותה עת, ראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, היה קשה על גבול הבלתי אפשרי להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. עדיין לא נפתחו המכללות למשפטים וגם לימודי המשפטים באנגליה עוד לא הוכרו. הביקוש היה דמיוני. למיטב ידיעתי אני השחקן היחיד שזכה ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב בעודי שוער מקצוען בליגה הלאומית, היום ליגת העל".
הקשר לגיורא שפיגל?
"גדלתי כאוהד משחר ינקותי על כוכבי עבר גדולים, וזכיתי כילד לראות את גיורא שפיגל משחק עוד באצטדיון המכביה המיתולוגי בשנות ה-60. בשלהי הקריירה של גיורא אף זכיתי לשחק איתו ועם צביקה רוזן. אנחנו עד היום בקשר ונפגשים לעיתים. לשמחתי גיורא אף הגיע לטקס בו קיבלתי את תואר דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת תל אביב".
הוא מציין גם את מאמנו איציק שניאור שהאמין בו ונתן לו את אפודת השוער הראשון של מכבי תל - אביב וכמובן את משה מאירי ז"ל: "אדם שמאוד אהבתי, אימן אותי בעונת הפריצה שלי במכבי רמת עמידר. מאירי נהג להזמין אותי בכל יום שישי לאימון מיוחד - הוא ואני במגרש האימונים של מכבי פתח תקווה. איש אהוב שאני חייב לו המון. יהי זכרו ברוך".
.
גילת ייסד את ארגון השחקנים, יחד עם אבי כהן, עודד מכנס, גדי ואילן בן דרור ודב רמלר ובסיועו הצמוד של עו"ד ידין מכנס ז"ל שימש כיו"ר הארגון. עם מינויו ליו"ר מכבי ת"א היה לנשיא כבוד של ארגון השחקנים. "יצרנו דיאלוג עם אופ"א, ויו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, והמנכ"ל יעקב הראל הכירו בארגון השחקנים. באמצע שנות ה־90 הייתי יו"ר מכבי תל אביב תחת הבעלות של לוני הרציקוביץ'. כמו כן, הייתי חבר מזכירות ההתאחדות לכדורגל, חבר הנהלה, ושנים מאוחר יותר חזרתי לקדנציה קצרה כממלא מקומו של היו"ר עופר עיני."
עם סיום לימודי המשפטים באוניברסיטת תל - אביב, פרש כאמור גילת מכדורגל והחל בקריירה של עו"ד. גילת התמחה בתחום העסקי המקומי והבינלאומי ובשיאו בשנת 1999-2000 דורג המשרד בו היה שותף מייסד ביחד עם חברו צבי בר - נתן ושותפים נוספים, בין עשרת משרדי עורכי הדין הגדולים בישראל. בשנת 2000 החליט תמיר לפרוש מעריכת דין פעילה וחזר ללימודים. בשנת 2002 השלים גילת את לימודי התואר שני במנהל עסקים ((EMBA בתוכנית היוקרתית KELLOGG -רקאנטי של אוניברסיטת NORTH WESTERN משיקגו ואוניברסיטת תל - אביב.
עם סיום לימודי התואר השני החל גילת לפעול כיזם עסקי בחו"ל. בין השנים 2002 ל 2004 פעל בתחום הסלולר באיטליה ומשנת 2005 עד שנת 2011 פעל בתחום האנרגיה בעיקר בסין ובארצות הברית.
כאן אנו נכנסים לנקודה הרגישה בריאיון - המצב המשפחתי והרפואי שלו. "אני אלמן. יש לי שלוש בנות - עלמה, מנישואיי הראשונים ליעלי נמרודי, ושתי בנות, גבריאל ומיה, מקרן נהרי. קרן הלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן לפני שבע שנים וחצי".
בפברואר 2011 חלה גילת בשתי מחלות סרטן גרורתיות, האחת סרטן לבלב והשנייה סרטן כליה. תוחלת חייו נקצבה לחודשים ספורים. גילת עבר שני ניתוחים מאוד מורכבים וטיפולים שונים והשתתף "כעכבר מעבדה" בשני ניסויים קליניים שהפכו מאוחר יותר לתרופות מצילות חיים. הוא חולה ברציפות מעל 14 שנים ומוגדר כחולה סרטן סופני המטופל מידי יום בתרופות שונות ובזריקות, ועובר טיפולים אימונותרפיים במרכז הרפואי שיבא אחת לשלושה שבועות.
גילת מאמין בכוחו של המחקר והאדם כמשני מציאות. כחולה סופני, החי אחרי "תאריך התפוגה", לומד גילת להמציא את עצמו מחדש, מידיי יום. גילת נוהג לתרגל מיינדפולנס, פילוסופיה בודהיסטית ומדיטציה.
גילת כאמור, אלמן, בחודש יוני 2017 נפטרה אשתו קרן נהרי - גילת מסרטן ז"ל וגילת מגדל בעצמו את שתי בנותיו הקטינות. מאז שחלה ובכפוף למצבו הבריאותי, מקדיש גילת את זמנו בהתנדבות לתמיכה בחולי סרטן ובני משפחותיהם וליווה עד היום מעל 1,000 משפחות של חולים.
הרצאת הטד המרגשת של תמיר גילת
בנוסף מכהן גילת בהתנדבות כיו"ר הקרן לחקר הסרטן בישראל - ICRF. המממנת באופן פילנתרופי, מידי שנה את חוקרי הסרטן המובילים בישראל. מאז 1975 חילקה הקרן מעל מאה מיליון דולר למימון מעל 2,500 מענקי מחקר ומרכיבה בכל שנה , 50 שנים ברציפות את "נבחרת החלומות" של חוקרי הסרטן המצטיינים בישראל.
בחודש ינואר 2020 זכה גילת להשתתף ולהרצות בתוכנית העולמית היוקרתית של TED ובחודש מאי 2023 קיבל גילת מאוניברסיטת תל - אביב את התואר ד"ר לשם כבוד על פועלו החברתי למען חולי הסרטן, ועל פועלו לקידום חקר הסרטן בישראל.