ענבל שמש, אלופת ישראל בג'ודו (עד 63 ק"ג) לשנת 2025, נחשבת לעמוד תווך בנבחרת הנשים ולאחת הדמויות הצבעוניות בענף. בראיון מיוחד היא חושפת את האתגרים האישיים, ההתמודדות הכלכלית והחלום האולימפי שעדיין בוער בה.
תכלס, אחרי יותר מעשור בענף מאיפה הרצון והתשוקה להמשיך?
"ג'ודו זה החיים שלי. מגיל 4 אני על מזרון, נופלת וקמה כל פעם מחדש, אבל אני מאמינה בעבודה קשה. כשהייתי ילדה רק חיכיתי לאימונים ולתחרויות, לחוות את הרגעים האלה של אושר אמיתי. הצלחה. ההורים שלי ראו את זה ואפשרו לי לעשות הכל כדי להצליח, והשקעתי בזה את כל כולי. ועכשיו למרות הקשיים, ויש לא מעט, אני לא מחפשת קיצורי דרך. כל עוד הגוף שלי מסוגל להילחם אני לא אוותר, אני כאן להישאר".
טיסות לתחרויות, נסיעות לאימונים, ציוד למחנות אימונים. יקר להיות ספורטאית אולימפית
"נכון אבל זה חלק מזה. תמיד עבדתי ודאגתי שלא יהיה חסר לי כלום. מעבר לג'ודו, מגיל 15 גם אימנתי ובשנתיים האחרונות אני מעבירה הרצאות כדי לממן את עצמי. כמובן שברגע שאשיג ספונסרים אוכל להתמקד רק בג'ודו".
עם כל התחרויות, הנסיעות ושגרת אימונים את מוצאת זמן לשיווק?
"האמת שלא מזמן חזרתי לרשתות אחרי שלפני כמה שנים החלטתי לסגור אותן מסיבה פשוטה שהן הוציאו אותי מריכוז. אני מעדיפה לתת לתוצאות שלי לדבר בעד עצמן. זה לא אומר שאיני מודעת לחשיבות של נראות במדיה, אבל מבחינתי, קודם כל צריך להיות יותר מקצועית, להתמקד ביעדים ולעמוד במטרות".
בגיל 28, את עדיין רואה את עצמך במאבק על החלום האולימפי?
"חד משמעית. האולימפיאדה היא לא רק מטרה, היא סמל לכל מה שאני מאמינה בו. אני יודעת שזה דורש ממני להמשיך ולהשקיע כל מאמץ אפשרי, גם מנטלית וגם פיזית. אני כאן כדי להוכיח שנחישות ועבודה קשה יכולות לנצח. כל עוד אני יכולה להמשיך להתחרות ולעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי יחד עם צוות המאמנים בנבחרת - אני לא הולכת לשום מקום".
מה המטרות בשנה הקרובה?
"בשנה הקרובה אני מתכוונת להתמקד בצבירת נקודות לקראת המשחקים האולימפיים. להשתתף בכמה שיותר תחרויות בינלאומיות כמו אליפות אירופה ואליפות עולם. זו שנה קריטית עבורי, אני מתרגשת ומאמינה שעם העבודה הקשה, הסבלנות והניסיון שצברתי, אוכל להגיע להישגים משמעותיים שיקרבו אותי לחלום האולימפי".
לאחר קריירה ארוכה, מהו הניצחון הכי משמעותי שלך?
"אני חושבת שמדלית הזהב בגראנד סלאם טביליסי 2022 הייתה מאוד משמעותית עבורי, היא הייתה מן אישור כזה שהייתי צריכה כדי להבין שאני שווה גם ברמות הגבוהות. שיש תמורה לכל ההשקעה והדרך שלא תמיד נוצצת. המדליה הגיעה אחרי שנה לא פשוטה עם הרבה התמודדויות. זו הייתה תחרות שהכול התחבר וכמה חודשים אחריה גם זכיתי במדליית זהב בגראנד סלאם בבאקו".
איך את מאזנת בין חיי היום יום לקריירה התחרותית?
"מאז שהייתי ילדה תמיד עשיתי הרבה דברים במקביל, אם זה לימודים בכיתה מדעית, צופים, חוגי ספורט למיניהם וכמובן הג'ודו. גם שהתגייסתי לצבא כספורטאית מצטיינת היה לי חשוב שיהיה לי תפקיד ומידי יום בין האימונים הייתי מגיעה לכמה שעות. עם השחרור ישר התחלתי את הלימודים באוניברסיטה הפתוחה. ובעצם גם היום אני משלבת לצד הג'ודו, לימודים להנדסה תעשייה וניהול, עבודה, התנדבויות, תחביבים וחברים. כמובן שהג'ודו תמיד במקום הראשון אבל אני באמת מאמינה ששאר הדברים עוזרים לי לשמור על שפיות ומכניסים לי פרופורציות לחיים".
המסלול שבחרת דורש הקרבה עצומה, מתאר לעצמי שיש לו מחירים גבוהים
"ודאי. אני חיה חיים אינטנסיביים של אימונים, נסיעות ותחרויות. זוגיות למשל, זה אתגר גדול כי צריך מישהו שמוכן להיות חלק מהמסע הזה, שיהיה מוכן לחיות לצד אורח חיים מיוחד ולא שגרתי. אבל מי שבאמת רוצה להיות לצידי, שידע שזה שווה את זה".
נשמע שרוב הקריירה שלך לא שגרתית
"קודם כל גדלתי בחיפה ולא במרכז הארץ, ולמעשה אפשר לומר שביליתי המון זמן בנסיעות לאימונים בוינגייט. כנערה בתיכון הייתי מסיימת אימוני ג'ודו בוינגייט בשמונה וחצי בערב, ורק בסביבות אחת-עשרה בלילה הייתי מגיעה הביתה. במשך השנים נעזרתי בחברים ומשפחה כדי להתארח לישון קרוב לאימונים ובאבא שעזר הרבה עם הנסיעות. כשהייתי חיילת המאמנת שלי מיכל רצתה שאתחיל לשלב אימוני פילאטיס בלו"ז האימונים, וכך הגעתי לרותי מגן הוכמן, מאמנת פילאטיס שבעברה הייתה בעצמה ג'ודוקא ומאמנת ג'ודו. החיבור איתה היה מיידי, יש לה בית גדול במושב בעמק חפר, עם ארבעה ילדים ובעל. תמיד אחרי האימונים היא הזמינה אותי להישאר לאכול, עזרה לי עם הכביסות והייתה אוזן קשבת. בזמן אולימפיאדת ריו, מאוד רציתי לראות את הקרבות אך לא הייתה לי טלוויזיה, אז רותי הזמינה אותי לגור איתם בזמן הזה ולצפות יחד איתם ומיד לאחר מכן, התקשרה אלי ואמרה שהיא ובעלה מזמינים אותי לגור אצלם, ככה ממש כמו שזה נשמע. הם הכניסו אותי למשפחה, גרתי איתם במשך 6 שנים. עד היום הם כמו משפחה נוספת שלי ויש להם מקום חם אצלי בלב, אני אסירת תודה".
ואחרי כל זה איך הרגיש לעשות את הקריטריון לאולימפיאדה בפריז ובסוף לראות אותה מהבית?
"כמו שזה נשמע, פשוט נורא. זה החלק הכואב בענף הזה, בסוף אפשר לשלוח רק נציגה אחת במשקל. ברור שזה עצוב ולא פשוט, עד היום. אבל זאת המציאות ואי אפשר להתחמק ממנה. הדרך שלי להתמודד הייתה קודם כל להציב לי מטרה חדשה, החלטתי שאני רוצה להתחרות שוב כבר בספטמבר. בזמן האולימפיאדה בחרתי להתנתק, טסתי ל-3 שבועות עם אנשים שאני אוהבת לטייל באירופה, עשינו כמה טרקים והייתי מנותקת לגמרי (ברוב המקומות גם לא הייתה קליטה). בין לבין גם עשיתי דברים שלא יוצא לי יותר מידי בשגרה כמו לטפס, לגלוש, בנג'י וכל מיני אקסטרים שאני מאוד אוהבת. הייתי צריכה את הזמן לנקות את הראש וכשחזרתי לארץ חזרתי להתאמן ולהתכונן לתחרות. בסוף ג'ודו זה מה שעושה אותי מאושרת".
איפה את רואה את עצמך ביום שאחרי?
"האמת, אני לא דואגת, אני באמת מאמינה שהכלים שאני רוכשת בג'ודו ישרתו אותי גם ב"עולם האמיתי": המסירות, ההתמדה, היכולת לקום אחרי כישלונות, עמידה בלחץ וציפיות, התמודדות עפ פציעות. כל אלו ימשיכו איתי גם הלאה. יש הרבה כיוונים שמעניינים אותי אבל כרגע אני כל כולי בג'ודו. אני גם יודעת שאם דלתות לא יפתחו אני אשבור אותן".