למזלו, פפ גווארדיולה לא צריך לאמן קבוצת כדורגל בליגת העל של ישראל. כי באנגליה, גם בעונתה המקרטעת של קבוצתו מנצ'סטר סיטי, נזהרים שלא להיסחף לביקורת ארסית כלפיו. שם מבינים שאחרי זכייה בארבע אליפויות רצופות, אך טבעי שהסיטי של פפ מצויה בקו ירידה.
גווארדיולה הוא מאמן גדול, ורשימת הישגיו מדברת בעדה. אבל גם מאמן נפלא מוצא עצמו לא פעם בתקופות שפל, ומבחינתה של מנצ'סטר סיטי, שמונה הפסדים בפריימרליג, ופיגור בן עשרים נקודות מהמקום הראשון בטבלה, זוהי אכן תקופת שפל. השבוע אף הושם בתיקשורת האנגלית דווקא דגש חיובי על דברים שאמר לאחר הפסדה הביתי 2:0 לליברפול: "אני חוזה לשחקנים הצעירים שלנו ששיחקו, עתיד מזהיר", אמר פפ.
ואם כך במולדת הכדורגל, מדוע אצלנו זה כה שונה? ברק בכר המאמן את קבוצת מכבי חיפה "קיבל על הראש" יותר מפעם אחת, כאשר הירוקים הפסידו נקודות. היו שביקרו אותו בחריפות יתרה, ובכר הבליג, ובצדק. נכון, שש זכיותיו באליפות ליגת העל, הן כבר בחזקת היסטוריה, ובכל זאת הוא כנראה יודע "משהו" על המשחק הפופולארי בתבל.
אני לא נגד ביקורת. כשצריך לבקר, מבקרים, אולם לבחירה במילים ישנה משמעות. ברק יודע לאמן ויודע כיצד להכין קבוצה ולנהל משחק, אחרת לא היה זוכה בשלוש אליפויות רצופות עם קבוצת הפועל באר-שבע ובעוד שלוש רצופות עם מכבי חיפה. העניין הוא, שימים פחות מוצלחים לא עושים אותו למאמן גרוע, כזה שכביכול שכח מה עליו לעשות. חושבני שגם אלה המבקרים אותו בתקיפות, יודעים עמוק בליבם שלברק בכר צפויים כנראה עוד ימים טובים ומוצלחים. אולי הם אפילו כבר מעבר לפינה.
ועוד דבר שאי אפשר בלעדיו, איכות השחקנים. בסופו של עניין שום מאמן לא מבקיע את שערי הניצחון, אלא כוכבי העל שמחירם מרקיע שחקים מיום ליום. לא סתם אנחנו מוצאים את טובי המאמנים בקבוצות הגדולות , אלה המעמידות למאמניהן את הסגל האיכותי ביותר, הכולל את כל מערכי הקבוצה, ובצמוד לכך ספסל, שהוא לא פחות משובח.