חזי שירזי על מות ניצן: "התרסקתי נפשית, הייתי על כדורים"

חזי שירזי התארח בפרק החמישי של הפודקאסט החדש של ספורט 1, "מחצית בשכונה", בהגשת העיתונאי וההיסטוריון רון עמיקם, ופתח לראשונה את הפצעים העמוקים מהתקופה שלאחר מות אחיו, ניצן שירזי ז"ל.

"היו לי הרבה ימים של התמוטטויות בבית, לבד. דברים שאני אולי בפעם הראשונה אחרי עשר שנים פותח", סיפר כוכב העבר של בני יהודה על התקופה הקשה שעבר לאחר מות אחיו".

ניצן שירזי, שהיה מאמן מוערך בליגת העל, נפטר מסרטן בגיל 43 לפני כעשור. "ניצן היה בשבילי הכל, הדבר שהכי אהבתי בחיים שלי", אומר חזי. "האהבה שלי אליו, הדאגה שלי אליו - אני לא מתבייש להגיד, הייתי תלוי בו. הוא היה האח הקטן שלי והייתי תלוי בו. כל דבר שקרה לי בחיים זה רק בגלל ניצן - איפה לשחק, מתי לשחק, כמה להרוויח, עם מי להיפגש, לאן ללכת.

"המוות של ניצן שינה לי הכל. מבחינתי יש חיים עם ניצן וחיים בלי ניצן. להתעורר רגיל ולחשוב רגיל זה מעבר ליכולת שלי… לא הייתי אדם שחי רגיל, הכל היה סביב המוות שלו. השנים הראשונות בלי ניצן היו גדולות עלי מבחינת היום יום. היו לי הרבה ימים של התמוטטויות, בבית, לבד… התרסקות נפשית, הייתי הרבה זמן על כדורים".

המחלה של ניצן הגיעה ללא התראה מוקדמת. "זה בא מכלום", משחזר שירזי. "ניצן לא מעשן, לא שותה, אורח חיים ספורטיבי, אוכל כמו שצריך. התחיל בכאבי ראש, ואז הכל הידרדר. אופטלגין ואופטלגין וזה לא משפיע עד שהחלטנו ללכת ל-MRI ובום. התקשר אלי הרופא ב-10 בבוקר ב-שלישי לספטמבר 2012, היום הארור הזה… ואז הוא אמר לנו שיש לו משהו גדול. באתי אליו הביתה, אמרתי לו: 'בוא יש מלחמה'. אמר לי: 'מה, מההוא?' אמרתי לו 'כן'".

במשך שנה ועשרה חודשים נאבק ניצן במחלה, כשאחיו לצדו. "עד הרגע האחרון הוא היה פיקח והבין הכל. לא שמעת ממנו מילה, לא מתלונן, לא בוכה, לא מיילל".

ההתמודדות עם האובדן הובילה את שירזי למשבר עמוק. "הייתי בבית, בקושי יוצא. לוקח אבנים, מגרד את עצמי עד זוב דם מהכאבים. הייתי מגיע הביתה עם סימנים על הידיים". מה שהחזיק אותו היו אשתו וילדיו. "אם לא האישה שלי, אין לי סיכוי", הוא מודה. "מאותו רגע, השלישי בספטמבר 2012, 10 בבוקר, מבחינתי הלכו החיים. הייתי מעדיף אותו איתנו, מצב לא טוב, שישכב, רק שיהיה איתנו. שנה, שנתיים, שלוש ראשונות - מטורף. רק בית העלמין. קם בבוקר, הולך לבית העלמין. כלום, כלום, כלום. לוקח כרית - יושן עליו. שבתות, חגים, לילות, חורפים - זה לקחת את עצמי ולהיות שם. באיזשהו מקום לא קיבלתי את זה, גם היום אני לא מקבל את זה".