"נקראתי למשרדו של היו"ר עמוס אהרוני ברחוב הרמב"ן. בחדר השני ישבו שניים מהשחקנים המובילים של בית"ר ירושלים. אחד מהם אמר לאהרוני: 'מה הבאתם את הנכה הזה אלינו?' היו"ר הודיע לי כי לא אשחק בבית"ר ירושלים. ביקשתי ממנו לקרוא את החוזה שעליו חתמתי, שבו נכתב כי הפרת חוזה מחייבת תשלום של 35 אלף שקלים כפיצוי. אהרוני אישר את הכתוב ושילם לי במקום את הכסף.
"עזבתי את הפגישה. בדרך החוצה אמרתי לשחקן הבכיר שדיבר נגדי: 'יום אחד תקבל דרישת שלום מהנכה'. אחד משני השחקנים אמר לי מאוחר יותר שהוא לא היה זה שאמר את האמירה על 'שחקן נכה'. כל הדרך קיללתי את בית"ר ירושלים ואיחלתי להם לרדת ליגה".
רוזנטל נולד ב-5 ביולי 1953 "לאבא שמעון ואימא שרה. אנחנו שלושה ילדים: יגאל ז"ל, יהלומה ואני. בגיל 5 עברנו ממושב חצב לפתח תקווה, לעין גנים, שם למדתי בבית הספר היסודי. הייתי כישרון גדול בהתעמלות ובלטתי בין הילדים בשכונה בכדורגל. התחלתי להגיע לאולם הספורט של הפועל פ"ת לאימוני ההתעמלות תחת המאמן פרדי יושין, דני לדר ו-וישנייה. בתחרות ארצית לנוער תפסתי את המקום השלישי בגיל 14. אהבתי מאוד את משחק הכדורגל והלכתי להפועל פתח תקווה להתאמן תחת המאמן מיקי שיינפלד. אחי הבכור, יגאל ז"ל, שמע על ההחלטה להוציא כרטיס ליגה בהפועל פתח תקווה ואמר לי: 'אל תשחק בהפועל, אמא היא אשת תנועת 'גורדוניה', היא לא תסכים שתהיה בהפועל. למה אתה מוצב באימונים כשוער?' יום לאחר מכן כבר עברתי למכבי פתח תקוה של המאמן יצחק קוז'ידלו."
בקבוצת הנוער אימנו אותu בני מזרחי ומשה מאירי. "יצאנו למחנה אימונים בניר דוד, ואז זאביק זלצר העלה אותי לקבוצה הבוגרת לעמדת המגן הימני. היה לנו מגן מעולה בשם עזרי ארלנדס, שחזר מדרום אפריקה וניסה להשתלב ללא הצלחה. היו גם קולסקי וקיקוב, אבל אני תפסתי מקום קבוע בהרכב הפותח. המשחק הראשון שלי בבוגרים היה נגד הפועל תל אביב."
הוא היה שותף לאליפות אסיה בבנגקוק: "המאמן היה דוביד שוויצר, ב-1972. הקפטן היה יחיאל סאלם מהפועל פתח תקווה. זכינו בתואר היוקרתי לאחר ניצחון בגמר על דרום קוריאה 0:1 מגול של יואל מסוארי. לפני כן ניצחנו את איראן 0:1 משער של ויקי פרץ."
התואר היחיד במכבי פתח תקוה היה ב-1973: "זכינו בגביע כ"ה למדינת ישראל לאחר תיקו בגמר נגד מכבי חיפה והכרעה בפנדלים."
הייתה לו הזדמנות להשתחרר ממכבי פתח תקוה - אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית. "בשנת 1977 הגיע לישראל מקס ווז'ניאק, שוער יהודי שהצטרף להפועל כפר סבא מפולין עוד בסוף שנות החמישים. הוא נפצע באחד המשחקים, עזב את ישראל לאמריקה, שם הפך לסוכן שחקנים והיה מעורב בכדורגל האמריקאי. כשהגיע לביקור בישראל, הוא הציע לי לעבור לקבוצת 'טורוס', שבה שיחק זאביק זלצר בשנות השישים, תמורת חוזה כספי מעולה. פגשתי את ראשי מכבי פתח תקוה וביקשתי שחרור. התשובה הייתה חד משמעית: 'משורות ישחרר רק המוות'.''
ואז הגיעה הפציעה. "נערך דרבי ידידותי נגד הפועל פתח תקווה. בתיקול עם חלוץ הפועל דוביק רמלר, שלא היה אשם, נפצעתי קשה - קרע ברצועות הקרסול ושבר בשוקית רגל ימין. ניתח אותי פרופסור אורושובסקי. הייתי חצי שנה בגבס ולמעלה משנה עד שחזרתי להתאמן. בזמן שמכבי פתח תקוה יצאה עם נחום סטלמך למחנה אימונים באירופה, המשפחה של אבא שלי הזמינה את כל המשלחת, 28 איש, למועדון הפולי ברז'ר - הכול על חשבון המשפחה."
ואז הוא חתם בבית"ר. על סיפור הפרת החוזה כבר קראתם, גם על האיחול שלו - שאכן התממש: "בעונת 1979/80, עונת השפל שלה, בית"ר ירושלים ירדה לליגה הארצית. לי זה הספיק."
התחנה הבאה הייתה בני יהודה. "הגעתי הביתה, ואשתי אמרה לי כי התקשרו מבני יהודה וביקשו שאגיע לפגישה דחופה בעיריית תל אביב עם יו"ר המועדון, דוד סולמי. הגעתי לשם עם הדוד של אשתי, כדורגלן העבר של הפועל פתח תקווה מעידן האליפויות של ויסוקר, סטלמך, הרצאבים וקופמן. בתום פגישה קצרה חתמתי על חוזה, שהיה בסדר מבחינה כספית."
המעבר לשכונה?
"קיימתי שיחה עם המאמן שלמה שרף, שאמר לי שאני אמור להיות אצלו בהרכב הראשון. זאת הייתה עונה ענקית, האוהדים היו מחוברים לקבוצה, שרף דאג לאיזון בהגנה ודגל במשחק התקפי. אני ויורם אורנשטיין היינו הבלמים - האחורי והקדמי. סיימנו את העונה במקום השני אחרי הפועל תל אביב, האלופה.
"בגביע המדינה עברנו בחצי הגמר את מכבי חיפה בפנדלים, והגענו למפגש בגמר נגד הפועל תל אביב. כ-30 אלף צופים הגיעו לאצטדיון ר"ג. המשחק הלך להארכה, ולפני הדקה ה-120 חילצתי בגליץ' מקו השער בעיטה של משה סיני. ניצחנו בפנדלים, והחגיגה בשכונה נמשכה עד הבוקר."
עונה לאחר מכן הוא כבר עזב. "הבטחתי לעצמי שאם אני לא פצוע או חולה - אני משחק תמיד בהרכב, הספסל לא בשבילי. כשאיציק שניאור הגיע לשכונה, הוא הביא לבני יהודה את ירון אדיב, ואחרי המחזור השביעי, כשמצאתי את עצמי מחוץ להרכב, הלכתי לאפסנאי, לקחתי את נעלי הכדורגל שלי והודעתי להנהלה שאני מבקש לפרוש מפעילות במועדון. אהוד בן טובים ביקש ממני להמשיך ולהילחם על מקום בהרכב, אבל זה לא עזר."
ההמשך היה בהפועל מרמורק. "ישבתי בבית ללא קבוצה, ואז הגיע טלפון מרוני מוסקוביץ', שוער העבר שהיה מנהל הפועל מרמורק. הגעתי לפגישה עם היו"ר אהוד שלומי, שהכין על דף את החוזה וחתם עליו בערבות אישית. מרמורק הייתה בסכנת ירידה, דאגתי להביא מהפועל פתח תקוה כמה שחקנים, ובסוף סיימנו במקום הרביעי."
מענק ההישארות הגיע ב...שקית ניילון. "המועדון ערך מסיבת סיום עונה, עם הופעה של חופני, סולימן הקטן, והרבה אוהדים שהגיעו לאולם. לקראת סיום ההופעה קרא לי היו"ר ונתן לי שקית ניילון שבה היו צ'קים, כסף ומטבעות - בסך הכול עשרת אלפים דולר. אשתי תמי הלכה עם השקית להפקדה בבנק, ושאלו אותה אם זה מהחתונה שלה."
לאחר הפרישה עבד במקסיקו. "הייתי מספר פעמים שם, נכנסתי לעבוד אצל יהודי שבעבר היה אוהד מכבי פתח תקוה. עשיתי שם עבודה ברוכה, ובהמשך נכנסתי לפרויקט של נוזל למלגזות חשמליות שהוביל להצלחה עסקית גדולה. חזרתי משם אחרי חמש שנים, מבוסס כלכלית."
ספר על העסקה עם אורי סלימן.
"עבדתי במשך 14 שנים כמפיץ עיתונים ב'ידיעות אחרונות'. במקביל עבד שם אורי סלימן ממכבי תל אביב - הוא חילק עיתונים בפתח תקווה ואני בבת ים. פניתי אליו בהצעה להחליף קווי חלוקה - אני אעבור לפתח תקווה והוא לבת ים, במקום מגוריו. ההנהלה הסכימה, והחילופים בוצעו. היום אני מתגורר בבית פרטי בגבעת טל, ראש העין."
איך הכרת את תמי, אשתך?
"שחקני מכבי פ"ת ואוהדיה נהגו לשבת במסעדת 'טירן'. יום אחד עברה שם בחורה יפהפייה, תימניה. שאלתי מי זאת? אמרו לי שהיא עבדה עם זאב זלצר במכס ועכשיו היא פקידה בקופת חולים. הוסיפו וסיפרו לי שהיא שאלה בעבר: 'מי זה המכוער הזה עם השיער הארוך?' - עליי. הוסיפו גם שכאשר שורקים לה, היא לא מביטה לכיוון, קשוחה ממש, אי אפשר להתקרב אליה."
ובכל זאת - הקשר נוצר. "נכנסתי לרכב הקונטסה שלי, עצרתי לידה ברחוב נורדאו, התחלתי לדבר איתה ואמרתי לה כי יש לי לערב זוג כרטיסים לסרט בקולנוע תל אביב. היא הבהירה שהיא גרה בראש העין ועליי להגיע לביתה לאסוף אותה. כאן החל הרומן ."הרומן הזה הוליד, יש לציין, שלושה ילדים וחמש נכדות.
אבל לא הכול היה ורוד בדרך. "היה מזל משמיים עם הבת דוברת. היא היום בת 46. לפני 16 שנים היא איבדה הכרה ודופק בידיים שלי. החייתי אותה בהנשמה ללא הפסקה עד שהגיע האמבולנס. דוברת הייתה פעמים רבות בתאי לחץ ואושפזה לתקופות ארוכות בבית לוינשטיין ברעננה. היא הייתה עורכת דין, והמקרה גרם לכך שאיבדה את הזיכרון, אך בשנים האחרונות חלק גדול ממנו חזר אליה. היא מתגוררת בקיבוץ חפצי-בה, ובכל סוף שבוע אני נוסע לשם להביא אותה אלינו לראש העין. היום דוברת עובדת עם ילדים אוטיסטים ומלמדת אותם קרוא וכתוב - דרך חיים של נתינה לילדים."