במשך יותר משני עשורים מתרוצץ כריסטיאנו רונאלדו על הדשא, ותמיד היה קל להבין את רגשותיו ואת רצונותיו. הוא לא הסתיר דבר, וזה גם מעולם לא היה מורכב במיוחד. הוא רצה לשמור על הגוף שלו הכי טוב שאפשר, להתאמן הכי קשה שאפשר, להיות הכי מקצוען שאפשר, להבקיע הכי הרבה שאפשר, לקבל כמה שיותר פרסים ולמשוך כמה שיותר תשומת לב. כך היה כאשר ערך הופעת בכורה בגיל 17, וזה בדיוק אותו דבר כאשר הוא חוגג יום הולדת 40.
גיל הוא באמת רק מספר עבור כוכב העל הפורטוגלי, אבל מספר השערים זה ממש לא סתם מספר. הוא רוצה להגיע לאלף שערי קריירה, ויעשה הכל כדי שזה יקרה. למעשה, אם לא יקרה אסון מבחינה רפואית, זה יקרה. לאיש אין ספק בכך. רונאלדו יגיע לאלף שערים. המטרה השניה היא לזכות במונדיאל, והנסיון החדש ייצא לדרך בקיץ הבא. הסיכויים להגשים את החלום לא גבוהים, אבל לאיש אין ספק שהוא יהיה שם במדי הנבחרת, עם סרט הקפטן על הזרוע. רק פציעה יכולה למנוע זאת ממנו, והרקורד הבריאותי בהחלט לטובתו. רונאלדו הוא כדורגלן שכמעט ולא החמיץ משחקים במהלך הקריירה. מתיחת השריר בגללה הוחלף בגמר יורו 2016 היתה החמורה ביותר שלו, וגם היא הצריכה החלמה בת חודשיים בלבד.
אין מקום לתהיות אצל רונאלדו, כי כנות היא חלק אינטגרלי ממנו. הוא לא צבוע. כשהוא עצוב, הוא אומר שהוא עצוב. כשהוא מאושר מכך שסייע לשופט לשלוף כרטיס אדום לוויין רוני ברבע גמר מונדיאל 2006, הוא קורץ באושר לעבר הספסל שלו. כשהוא שמח, חיוך רחב מרוח על פניו. כשהוא כועס, הוא ידאג להבהיר זאת לכולם באופן חד משמעי, ולא רק בראיון עם פירס מורגן. וכשהוא רוצה לבכות, הוא בוכה. הוא מעולם לא עצר את הדמעות. זה התחיל אחרי ההפסד ליוון בגמר יורו 2004 הביתי והמשיך בתום אכזבות נוספות. המקרה המדהים ביותר התרחש אחרי החמצת הפנדל מול סולבניה בשמינית גמר יורו 2024. הפספוס לא גרם להדחה, וההארכה היתה בעיצומה, אבל רונאלדו התייפח כאילו חרב עליו עלומו, וחבריו לנבחרת נזעקו לנחם אותו. הם לא הופתעו, כמובן. הם מכירים אותו היטב, ויודעים שהוא לא מתבייש ברגשותיו.
כי רונאלדו מרוכז אך ורק בעצמו. אם הקבוצה שלו מובילה בהפרש גבוה בדרך לניצחון מובטח, אבל הוא טרם הבקיע, הוא יהיה מתוסכל ביותר - ויעשה את המקסימום כדי לשים את הכדור ברשת. כל עוד זה לא קרה, המשימה לא הושלמה מבחינתו. בגמר ליגת האלופות ב-2014 זה בלט באופן הבוטה ביותר. סרחיו ראמוס הציל את ריאל מדריד מהפסד לאתלטיקו מדריד עם נגיחה בזמן פציעות, ובהארכה כבשו גם גארת בייל ומרסלו. זה היה 1:3 לקראת שריקת הסיום, אבל אז הבקיע רונאלדו בפנדל חסר משמעות אמיתית, ופצח בחגיגות חסרות מעצורים כאילו הוא ורק הוא חתום על הזכיה המיוחלת בדסימה. והיה לו חלק עצום בהישג, כמובן, כי הוא הבקיע 17 שערים בצ'מפיונס ליג באותה עונה, אבל הגישה שלו עדיין צרמה.
כשרואים זאת, קל להגדיר אותו כאגומניאק וכשחקן אנוכי ולא קבוצתי. אלא שזה לא מדויק, בוודאי לדעת רונאלדו עצמו. הוא לא יכחיש את העובדה שהאגו שלו לא יודע גבול - אחרי הכל, ממש בראיון האחרון הוא הכתיר את עצמו לכדורגלן הטוב בהיסטוריה. "אני מהיר, אני חזק, אני כובש בנגיחות, אני כובש בשמאל. מעולם לא היה שחקן שלם יותר ממני", הוא קבע. את כל הכישורים האלה הוא מעמיד לטובת הקבוצה, ולכן הוא מאמין בכל ליבו כי הצלחתו האישית היא גם ההצלחה הקבוצתית. מטרת הקבוצה צריכה להיות לעבוד למענו, כי הוא יביא לה את התוצאות. לשיטתו, זה הדבר הכי קבוצתי שהוא יכול לעשות. וכאשר מתבוננים בתוצאות לאורך הקריירה שלו, ניתן לומר שההנחה הזו לכל הפחות לא מופרכת.
רונאלדו זקוק לתארים אישיים יותר מאשר לתארים קבוצתיים. הוא זקוק לליטוף האגו התמידי. באופן מופלא, הוא מסוגל לשואב הנאה מכל מחמאה שמפונית לכיוונו, ובמקביל להתעלם לחלוטין מכל הביקורות כאילו הן כלל לא קיימות, כי הן שגויות ולא רלוונטיות בעיניו. הביטחון העצמי שלו לא יודע גבול, הן בתחומים בהם הוא מצטיין, והן בהיבטים בהם עדיף היה לוותר - כמו, למשל, בכדורים הנייחים שטסים ליציעים בתדירות גבוהה הרבה יותר מאשר למסגרת. העניין הוא שהביטחון העצמי המופרז הזה הוא הסיבה המרכזית להצלחתו המסחררת. קריירות של כדורגלנים רבים נהרסו בשל כך, אך אצל רונאלדו זה הדלק שהזניק אותו לגבהים חסרי תקדים.
סימן מובהק לכך אפשר היה לראות בתחילת דרכו, כאשר הוא בחר את הכיתוב על החולצה. כריסטיאנו ורונאלדו הם שני השמות הפרטיים שלו - כידוע, אביו קרא לו על שם רונאלד רייגן. שם המשפחה הוא דוס סנטוס אביירו. כאשר עשה את צעדיו הראשונים באקדמיה של ספורטינג, כבר היה רונאלדו - למעשה, הוא היה לדעת רבים השחקן הטוב בתבל. אף אחד לא הכריח את כריסטיאנו לקחת את השם הספציפי הזה, שיצר גם הקבלה מיותרת לפנומן הברזילאי, וגם בלבול. הרי כאשר החתימה אותו מנצ'סטר יונייטד בקיץ 2003, התגובה המיידית של רוב העיתונאים והאוהדים שלא הכירו את הנער הפורטוגלי היתה: "מה? רונאלדו אחר? הם קנו חיקוי?". רק אדם שלא מתאפיין במודעות עצמית היה מסוגל לעשות במודע את הצעד הזה. והנה לכם - הוא צדק. תוך שנים ספורות, המונח "רונאלדו" היה מזוהה איתו, ואילו לברזילאי החלו להתייחס כאל "רונאלדו המקורי" או ביטויים בסגנון. הלך לקח את השם של השחקן המצטיין במונדיאל 2002, והצליח לנכס אותו לעצמו. ככל שחושבים על זה יותר, כך זה מרגיש מטורף יותר.
הביטחון העצמי סלל את דרכו למעלה. כריסטיאנו היה האח הצעיר ביותר במשפחה עניה מאוד באיי מדיירה - לא בדיוק המקום המזוהה עם כדורגל. אביו היה אלכוהוליסט שהלך לעולמו כאשר רונאלדו היה בן 20. הכישורים הבסיסיים, איתם הגיע לבית הספר של ספורטינג, הסתכמו בכדרור. לאולד טראפורד הוא הגיע על תקן הבטחה, אך ממש לא נחשב לילד פלא במולדתו עד אז - בפורטוגל יש לא מעט נערים מסוג זה, ודי להזכיר את ריקארדו קווארסמה, ממנו היו ציפיות גבוהות יותר בהתחלה. כריסטיאנו השתדרג בזכות האמונה העצמית, מוסר העבודה הפנומנלי, וגם כושר למידה גבוה מאוד ויכולת הסתגלות.
בהקשר זה, חשובה חלקו של וולטר סמית. המאמן הסקוטי המנוח עבד במשך חודשים ספורים כעוזרו של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד בתחילת 2004, כאשר כריסטיאנו עדיין לא היה תכליתי מספיק והתמקד בדריבלים לא בהכרח מועילים. על מנת לחנך אותו, החליט סמית לא לשרוק כלל לעבירות במהלך המשחקים הפנימיים באימוני הקבוצה, וכל שחקני ההגנה הקשוחים של השדים האדומים התנפלו בחדווה על הפורטוגלי. כריסטיאנו היה המום במשך כמה ימים, אך הפנים במהירות את המסר. הוא למד לשחרר את הכדור ללא דיחוי, לשחק בנגיעה אחת ולחפש שטחים פנויים כדי לקבל מסירות טובות יותר. השיפור היה מרשים, ואת עונת הבכורה באנגליה הוא סיים עם שער בניצחון על מילוול בגמר הגביע. הוא עשה זאת בנגיחה מתוך תיבת השוער.
ההתפתחות הטקטית היתה חשובה לביסוס מעמדו ככוכב על היסטורי. אחרי שבלט בעיקר כקיצוני ימני בשנים הראשונות, הוא עבר לאגף השמאלי בריאל מדריד, מה שאיפשר לו להיות פורה הרבה יותר בזכות היכולת לחתוך למרכז עם שימוש ברגלו הימנית החזקה. בתחילת הקדנציה בסנטיאגו ברנבאו הוא שיכלל מאוד את היכולת לסיים התקפות בנגיעה אחת. ז'וזה מוריניו הגדיר אותו אז כ"שילוב בין שחקן אגף לחלוץ מרכזי". לימים, כאשר המהירות פחתה עם הגיל, הוא כבר הפך לחלוץ המרכזי במובן הקלאסי של המונח, והמשיך לחורר רשתות. וכאשר התברר כי זה כבר פחות מתאים לכדורגל אירופי, הוא עבר לסעודיה כדי לכבוש עוד ועוד ועוד.
פרט למעריצים (הרבים), חובבי הכדורגל כבר לא צופים בביצועיו של רונאלדו על בסיס שבועי מאז הצטרף לאל נאסר בתחילת 2023, אבל כולם עוקבים אחרי המירוץ לאלף. ביום הולדתו ה-40, זה הדבר הנכון לאחל לו, מה גם שזה יקרה - עם או בלי האיחולים. השמירה הקפדנית על הכושר מאפשרת לרונאלדו להיות רלוונטי גם כאשר הוא פותח עשור חמישי בחייו - תופעה נדירה ביותר בקרב שחקני שדה. הוא ממשיך לכתוב את האגדה המיוחדת שלו, ובשלב זה ממש אין לה תאריך סיום משוער. זהו מסע יוצא דופן, אבל בניגוד לליאו מסי אין פיתוי להגדיר אותו כחייזר. עם כל מעלותיו וחסרונותיו, כריסטיאנו רונאלדו הוא דמות אנושית. קל לאהוב אותו. קל גם לשנוא אותו. כל אחד בוחר זאת לעצמו. וכולם, כולל אלה שלא מתחברים לאישייותו, לא יכולים להתעלם ממנו. מזל טוב!