שתיים נשארו לקרב על גביע לומברדי, אותן שתיים שנפגשו במעמד לפני שלוש שנים. הצ'יפס והאיגלס חוזרות לסיבוב שני, הפעם בסופרבול 59 ב-NOLA.
באפלו שוב פספסה בקצת את התהילה, הקומנדרס הראו שהם עדיין לא בשלים, ואפשר לומר שבסיכומם של 4 חודשים של עונה רגילה + 3 סיבובי פלייאוף - שתי הקבוצות הראויות ביותר ייפגשו על הבמה הכי גדולה של הספורט האמריקאי.
עוד יהיו הזדמנויות לנתח את אינספור המאצ'אפים והאנשים שצפויים לעשות את המשחק הזה, אבל עוד לפני כן, חשבתי לנצל את הפוסט הזה כדי להעלות על כתב כמה מחשבות שעלו לי לאחר גמרי ה-NFC וה-AFC. חלקם כמחווה לבילס ולקומנדרס, חלקם מתוך זרם התודעה שכבר שולח אותי בדימיוני לניו אורלינס בעוד כשבוע וחצי.
לניתוח המלא בבלוג פיק סיקס - לחצו כאן.
קנזס סיטי, קליניקה לאימון
אם נשים לרגע את ההשוואות המתבקשות בין מהומס לבריידי - אני סבור שבמקרה של מהומס, איכות הפלייקולר ומתאם ההגנה משחקת כאן יותר פקטור מאשר בשושלת של הפאטס. כשבוחנים את איכות ה-Skill Players של הצ'יפס בשלוש העונות האחרונות, למעשה מאז עזיבתו של טייריק היל ולצד הירידה בדומיננטיות של טראוויס קלסי - זה די מדהים לראות שברמת ההצלחה הקבוצתית, הם לא ממש מאטים אפילו לרגע.
נתחיל דווקא בצד ההגנתי - מה שסטיב ספאגנולו עושה כאן, בלי החתמות פרי אייג'נסי משמעותיות (למעשה, כבר כמעט שכחנו שהצ'יפס איבדו את לג'אריוס סניד, אחד השחקנים המשמעותיים בטבעת האחרונה שלהם באביב האחרון), עם שחקנים שכמעט כולם בחירות דראפט וריג'קטים של קבוצות אחרות - הוא לא פחות ממדהים. הצ'יפס מנצלים כאן כשל שוק כדי להשיג אדג' ממש "לא הוגן" על פני הליגה - הם הצליחו להשאיר במערכת שנה אחר שנה DC, שב-9 מתוך 10 תרחישים אלטרנטיביים היה עוזב למשרת HC בזכות העבודה שלו. תראו את אובדן המתאמים המהיר של הליונס השנה, את ה-DC של הרייבנס בעונה שעברה, את המתאמים של האיגלס ב-2022 - כולם נחטפו מיד בסיום העונה. אבל לא ספאגס - הוא כבר היה שם, עשה את זה, נכשל בכך נחרצות, ולמרות שפומבית הוא הביע בעבר רצון לחזר להיות מאמן ראשי - כנראה שהתנאים והנסיבות מספיק טובות כדי לשמור על הסטאטוס-קוו בינתיים. וההמשכיות הזאת היא קריטית לתפקוד המערכת, הרבה יותר מנוכחותו של שחקן כזה או אחר על המגרש.
ולאנדי ריד. יש לו מגירה מלאה של מהלכים שהוא שומר נעולה עד המשחקים האלה, והוא יודע לשלוף אותם בדיוק ברגע הנכון. האופן שבו הוא יודע לנצל את היתרונות הפיזיים הקטנים של השחקנים, הבאמת ממוצעים ומטה שלו (אם מוציאים לרגע את הקוורטרבק מהמשוואה) היא חסרת תקדים.
שנאה לא פרופורציונלית
אולי זהו המזג האדיש שלו, אולי זו העובדה שהספירלה שלו פחות "מהודקת", אולי זה בגלל שהוא רץ הרבה (וגם את זה - לא עושה ממש יפה, ובטח לא באלגנטיות, כמו למאר או ג'יידן), אולי זו פשוט אשמת ה"טוש פוש" - אבל הזלזול של הרוב המכריע של אוהדי הפוטבול, שאינם אוהדי איגלס, כלפי ג'יילן הרטס עברה העונה כל גבול סביר. ובכלל - איך הגענו למצב שבו הפוטבול של קבוצה ששמה 55 נקודות בגמר קונפרנס (!) נתפס כ"מכוער" ו"משעמם"?
אני, באופן אישי, לא מבין. ואולי אני Biased. אבל יש מצב שמי שמוטה כאן רגשית, או מכל סיבה אחרת, הם אלה שבוחרים להטיל דופי בקיובי וקבוצה שהגיעו לשני סופרבולים בשלוש העונות האחרונות, ושלושה ב-8 האחרונות?
בעיניי, זה חוזר לאותה שאלה בסיסית של "מה הופך קוורטרבק לטוב?". האם זה מבנה הגוף, היכולת שלו למסור מסירות יפות, או להשיג בעקביות 300 יארדים ומעלה? או היכולת שלו לקבל החלטות טובות ולהוציא מעצמו את המקסימום ברגעים הכי חשובים? ו/או - לא לעשות טעויות באותם רגעים? או במילים אחרות - פשוט לדעת לנצח משחקי פוטבול, בכל דרך אפשרית.
ג'יילן הרטס שבר במשחק האחרון שיא כל הזמנים - עם 7 משחקי פלייאוף מלאים שבהם פתח ללא INT (מדובר על 206 מסירות רצופות). שני המשחקים הכי טובים שלו בפוסט-סיזן, ואולי בקריירה - היו הסופרבול ב-2022, וגמר הקונפרנס האחרון נגד הקומנדרס.
הוא הקוורטרבק הראשון מאז ג'ים קלי, שמפסיד בסופרבול הראשון שלו, ומצליח לחזור למעמד - והוא עשה את זה מהר מאוד. הוא השמיני בתולדות המשחק שמגיע ליותר מסופרבול אחד בחמש העונות הראשונות שלו בקריירה (האחרים: טום בריידי, פטריק מהומס, ראסל ווילסון, בן רות'ליסברגר, קורט וורנר, טרוי אייקמן וג'ון אלווי).
העובדה שיש להרטס, על הנייר, את הג'וב "הכי קל" לקוורטרבק בליגה היום (מבחינת איכות הרסיברים, ה-RB וקו ההתקפה) לא אומרת שמה שהוא עושה זה רגיל וסטנדרטי. העובדה שהוא יודע לרוץ - לא אומרת שהוא לא היה אחד המוסרים הכי יציבים של הפוטבול בשלוש השנים האחרונות בליגה.
העובדה שיש אוהדי פוטבול שברצינות מגדירים אותו היום עדיין כ"קוורטרבק מגוחך" (זה ציטוט שהבאתי מהתכתבות באחד מהפורומים במהלך הסופ"ש האחרון) - מספרת לכם את כל מה שצריך לדעת על הערכת ותפיסת קוורטרבקים במדיה ובקרב רוב קהל הצופים: יש נרטיבים ותפיסות מוקדמות סביב שחקנים שנכנסים לליגה, שלא משנה מה הם יעשו - הם לא יצליחו להשתחרר מהן. ג'יילן הרטס הוא, בעיניי, הדוגמא הכי מובהקת לכך בליגה היום. מבחינת כישורים "מדידים" הוא משחק בשלוש העונות האחרונות ברמה של טופ 8-12 בליגה. מבחינת כישורים "לא מדידים" - אפשר לטעון בקלות שהוא טופ 5.
רוצים לקרוא עוד? היכנסו לבלוג פיק סיקס
דניאלס עדיין לא התעורר מהחלום
אני צפיתי בכל סנאפ במשחק הזה, מן הסתם. למרות שהמספרים שלו לא נראים נוצצים - דניאלס שיחק טוב+ בגמר הקונפרנס האחרון. הופעה מרשימה לרוקי קיובי, ואם ננסה לרגע להשוות אותה לתבוסה של הטקסנס בבולטימור בדיוויזנ'ל של 2023 - היא עדיפה בכמה מונים על התצוגה של סי.ג'יי סטראווד באותו הפסד.
הקומנדרס פשוט היו הקבוצה הפחות איכותית במפגש הזה, כמעט בכל עמדה אפשרית. במשחק הזה, גם בעמדת הקיובי. ההחלטה (השגויה, לדעתי) של דן קווין ללכת על פילד גול בדרייב הפתיחה, ה-TD המהיר מיד אחריה, שלושת הפאמבלים - זהו צירוף נסיבות שלא הותיר לדניאלס סיכוי ריאלי להפוך את המשחק הזה לתחרותי.
האם הוא יצליח לחמוק מריגרסיית השנה השנייה המפורסמת? TBD. זהו אתגר לפרונט אופיס של וושינגטון, לא פחות מאשר אתגר אישי שלו. אני מעריך שהקומנדרס יהיו יעד די מבוקש לפרי אייג'נטס באוף-סיזן הקרוב, ויש להם לא מעט קאפ ספייס פנוי כדי לשלם.