המשחק שהפך מאירוע מרומם נפש למשל עצוב על ההוויה הישראלית

רק רגע אחד לפני השריקה, זה היה הדבר הכי מרגש בעולם: הקלאסיקו הישראלי עמד לצאת לדרך, שחקני המארחת, מכבי חיפה, עלו למגרש בחולצות שמברכות את דורון שטיינברכר פדוית השבי, לידם עמדו שחקני מכבי תל אביב, שעלו אל הדשא עם חולצות מחווה לאמילי דמארי - עוד אישה צעירה שהפכה מזרה גמורה לילדה של כולנו.

ביציעים התנוססו שלטים למען החטופים שטרם שבו ולהבדיל - לזכר הגיבורים שמותם ציוו לנו את שגרת החיים הנעימה שכוללת גם משחקי-עונה, תנו לנו כמה שיותר מאלה כדי שנוכל לדמיין גם חיים נורמליים במקום הזה ולא רק מאבקי הישרדות.

מגרשי ספורט בכלל ואצטדיוני כדורגל בפרט, נדמים רק לעיתים רחוקות להיכלי קודש, אבל לרגע אחד שרתה השכינה מעל אצטדיון סמי עופר שנדמה לבית תפילה, כזה שבו מייחל לא רק כל אוהד מושבע לניצחון קבוצתו, אלא גם לקוממיות עם ישראל בארצו - ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, סימן שלא צפיתם בדקות שקדמו למשחק. צמרמורת.

לא בכדי פתחנו בנקודת המוצא של הערב, שמאותו הרגע השתבש לחלוטין, קצת כמו שקורה מעת לעת לחיינו במקום הזה. אני למשל אוהד של קבוצה קטנה, הפועל חיפה, זה אומר שאני מייחל להפסד של מכבי חיפה בכל משחק נתון. יריבות ספורטיבית, אתם יודעים, כזאת שמסוגלת להיות מתורגמת לשירי נאצה בדרבי או לקללה בסלון הבית מול הטלוויזיה - ואפילו עם גילויי השטנה הקטנים הללו, שמעולם לא תורגמו, חלילה, לאלימות פיזית, קשה לי מאז 7 באוקטובר:

זה לא רק שאין לי יותר אנרגיות לשנאת חינם אחרי אותו יום מר ונמהר. גם אם נותר בי האוהד שצועק "יש!" בכל פעם שהירוקים סופגים שער (וביתר שאת אחרי שגזלו מאתנו את מלך השערים), הקללות נותרו בפנים: איך אני יכול לשנוא את מכבי חיפה כשאני רואה תמונות של חללי צה"ל, זכרם לברכה או לחילופין של חטופים, ייבדלו לחיים ארוכים, לבושים בירוק וצעיף של מכבי חיפה כרוך לצווארם?

בדוגמה הפרטית שלי מדובר במכבי והפועל חיפה, אבל את אותה מידה של הזדהות אני בטוח שחשים - כל אחד ונטיית ליבו ואהבת נעוריו שעל הדשא - בערך 90% מאוהדי הכדורגל בישראל. גם כאן מתבקש למתוח קו ישיר מהמגרש אל העולם שמחוצה לו, זה שבו רוב אזרחי מדינת ישראל מסכימים על רוב הנושאים שנחשבים שנויים במחלוקת, מבדילים בין אויב מחוץ לבין יריב מבית.

אלה רק סוכני הכאוס, מי שמתפרנסים מהעמקת השסע בינינו שמחרחרים מלחמות אחים בין מי ששירתו ביחד באותה יחידה בצבא, בין מי שעשויים עוד להפוך למחותנים אלה של אלה - ולרגע אחד, באצטדיון סמי עופר של לפני שריקת הפתיחה, היה נדמה שהם הובסו.

לא באה כל ההקדמה הזאת אלא כדי לומר שמעבר להתפרעויות, לחזיזים, לרימוני העשן - ועוד לפני שיוחלט מהם העונשים בגינם, הרי שהקלקול של החוויה הנפלאה בחיפה לא מסתכם רק בהפסקת משחק כדורגל (עניין חמור לכשעצמו). זו תחושת הנפילה - שאני בטוח שכמעט כל אוהד בישראל שותף לה - לתהום הפעורה בין המחוות המרגשות ביציעים ועל הדשא, לגועל נפש שבא לאחריהם, זה שבמסגרתו חטף קומץ של סוכני כאוס את החוויה של כולנו.

ולמרות זאת, בחוכמה שבדיעבד ואולי גם כלקח לעתיד, אפשר היה למנוע את שיאו של המופע המכוער. אין לי טענות ליגאל פריד, שופט המשחק, שמצא את עצמו עומד בפני סיטואציה הזויה, אבל לו היה מפסיק את המשחק לעשר דקות אחרי השלכת האבוקות שקטעו התקפה של מכבי תל אביב - ושולח את שחקני הירוקים להתחנן על פרנסתם מול החוליגנים שביציע, אפשר היה לעצור את ההסלמה, שכן המענה הרך מדי של מי שממונים על האכיפה - מהמשטרה שבשערי האצטדיון, דרך כוחות האבטחה הנרפים שבתוכו ועד לאיש שמנהל את המשחק מטעם איגוד השופטים, מנהלת הליגה וההתאחדות לכדורגל, הוא שאפשר לחבורה של חלאות אדם, אין הגדרה אחרת, לגנוב את ההצגה ואת החוויה לכולנו.

הדברים אמורים לא רק באשר למה שהתחולל בקלאסיקו הישראלי, אלא גם בקהלים של קבוצות אחרות, למשל הפועל תל אביב - פעם הקבוצה שעלי מוהר, אריק איינשטיין ויגאל בשן, שרו לה שירי הלל, והיום שבויה בידי קומץ חוליגנים שבטוח שהם טובים יותר מהקומץ של בית"ר ירושלים רק מפני שגזענות אינה חלק מהאג'נדה שלהם.

המנה הראשונה של דברים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום הגיעה מבלומפילד - וכמי שחש סימפטיה שמקורה באחוות אדומים עם הפועל תל אביב: הלוואי שיפחיתו להם נקודות שימנעו מהם לשוב כבר בעונה הבאה לליגת העל. כי אם זה מחיר הצבע שמביא עמו הקהל (הנהדר ברובו) שלהם, הרי שנמאס כבר לשלם אותו בדמות קומץ החלאות שדבק בשוליו.

הזכרנו את פריד ואת הגופים הממונים על הכדורגל בישראל, אבל יש עוד אשמים, למשל המשטרה. אם המשטרה לא מסוגלת למנוע התפרעויות שכאלה מבעוד מועד - אדרבא, תתכבד ותפסיק, לא רק את המשחק הנדון, אלא גם את כל משחקי הכדורגל בישראל עד שתוכל להבטיח את שלום הציבור.

הפכפכות המשטרה - כן מפסיקים, לא מפסיקים וכך הלאה, לא הוסיפה כבוד לארגון (שממילא מאבד בעת הזו את מה שנותר מיוקרתו). זה לא שאני רוצה לראות חלילה את השוטרים נכנסים ליציע, מכים ועוצרים, אלא שבמקום לדרוש עוד שוטרים יקרים לאבטחת אירועים כגון אלה (הנה הפרדוקס: יעקב שחר מממן מכיסו את המשטרה שהחליטה לעצור את משחק קבוצתו, אבסורד שלא יכול ולא צריך להתקיים), יתכבדו וישקיעו במודיעין, בשוטרים סמויים ביציעים, בסוכנים שיושתלו בארגוני האוהדים כאילו היו ארגוני פשיעה (חלקם הם כאלה) - ואם בעידן של ריבוי משימות הם לא יכולים לעמוד בכל אלה, יודיעו זאת כבר עם ועדה, שנוכל להחליט האם אנו עוצרים את משחקי הכדורגל או מקימים להם כוח שיטור ייעודי.

ואם כבר הגענו למשטרה, אי אפשר בלי לומר כמה מילים על שר הספורט, ראשון הטרמפיסטים על אירועי השעה. אנחנו נמצאים בעידן מופרע שבו מי שממונים על תחומים שונים בחיינו מתלוננים על המצב. שר המשפטים על המשפט, השר (שהתפטר בינתיים) לביטחון פנים מלין על אובדן המשילות, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים על התאונות הקטלניות - וכך הלאה כמעט בכל משרד.

חתיכת כותרת תפס לו כבוד השר, משתמש כאדוניו במילים מז'אנר ה"פניתי, הוריתי והנחיתי", עוד ביטוי לחבורה של כלומניקים בחליפות, שאינה עסוקה בדבר זולת בניסיון להיבחר מחדש. אי אפשר להגיד כמה מילים על הקבוצה שהיא המפסידה הגדולה ביותר של הערב, מכבי חיפה, שהפכה לנסיכת הגאות והשפל של הכדורגל הישראלי.

מצד אחד קהל של רבבות שרושם שיאים חדשים עם אצטדיון מלא כמעט בכל משחק בית. קהל מגוון: חיפה, קריות, יישובי הצפון, ערבים, יהודים, דרוזים, קיבוצים ושכונות, נשים וילדים - ככה בדיוק צריך להיראות יציע במשחק כדורגל (ואני מזכיר שאני אוהד של הפועל חיפה, כן?).

מצד שני אותו ארגון טרור קטן שצמח ביציע ג' בקריית אליעזר ונדד ליציע הצפוני בסמי עופר, ארגון שחטף את הקבוצה שלו, שהייתה עשויה לחזור למאבק האליפות, עם ניצחון (אולי) על מכבי תל אביב ועם שתי נקודות שכבר הוענקו לה במתנה, אחרי העבירה המנהלתית של בני סכנין.

מהפוזיציה הזאת, אולי לא אידיאלית למועדון שבטוח שהוא ראוי להוליך את הליגה, אבל בהחלט מאפשרת קאמבק, הפכה מכבי חיפה לקבוצה שהעונה שלה נגמרה. פעם היינו מאווררים בנסיבות שכאלה את הבדיחות החבוטות על עונת הרחצה ובגדי הים, אבל מכבי חיפה חזקה תהיה חסרה מאוד בנוף הטוענות לכתר גם עבור מי שלא נמנים על אוהדיה.

אוהדיה שלה הם שירו לה ברגל, הם שהכשילו אותה במה שהיה רגע האמת שלה, הם אלה שהפכו ערב שהיה יכול להיות פרסומת מנצחת לכדורגל שלנו, לערב של חשבון נפש. גם בעידן שבו נכנסו פרופורציות לחיינו, על דרך השלילה, מותר לעצור לרגע ולשנוא, ממש כך, את מי שסגרו לנו את החלון הקטן שדרכו קיווינו לשאוף אוויר של אופטימיות או לכל הפחות של נורמליות.

לא ניגע בפן המקצועי בלי לומר כמה מילים על אחת הדמויות האהובות בכדורגל הישראלי, ברק בכר. המאמן האינטליגנטי והאלגנטי של מכבי חיפה, הוא בגדר קונצנזוס. מסוג האנשים שאנו מייחלים לראות יותר מהם בכדורגל שלנו. בכר הבין בחוכמתו שבכדורגל "נטו" יהיה לו קשה מדי לחזור למאבק האליפות, לכן בחר להדריך את שחקניו כך שיעלו עם אנרגיות אחרות ויחפו באופי על החוסרים המקצועיים. זה כמעט הצליח לו.

מכבי חיפה, הקבוצה שהיא שם נרדף לכדורגל חיובי, הקבוצה שהצמיחה מתוכה את ראובן עטר ואייל ברקוביץ', שדרכה פרצו כישרונות כחיים רביבו ויוסי בניון, נראתה כמו נבחרת גרמניה של שנות השבעים והשמונים: שער שכולו נחישות והגנת ברזל שהצליחה להשלים 45 דקות של כדורגל ועוד כמעט 11 דקות של תוספת זמן - ולרדת למחצית עם התוצאה שלה ייחלה. נגיעת יד מקרית קטעה את התקווה הזאת, "פוטבול, בלאדי הל" כמו שאמר פעם סר אלכס פרגוסון, מאמן האופי הגדול בכל תולדות המשחק.

בכר, האיש המאופק והמנומק הזה, לא הצליח לשלוט בעצמו נוכח חגיגות כיבוש השער של דור תורג'מן (אולי מיותרות נוכח יציע אוהדי מכבי חיפה, אבל לא מתגרות באופן חריג, בוודאי שללא תנועות מגונות, אפילו לא תנועת ההשתקה "הרגילה", הכרטיס הצהוב שספג היה הולם לגמרי בנסיבות העניין) - ואולי בכך השלים את אחד הערבים העגומים בתולדות מכבי חיפה.

בכר הוא נקודה טובה לסיים בה את הדיון המקצועי, אבל בהחלט לא את הדיון העקרוני, שהרי לא רק מכבי חיפה הפסידה (כלומר, ככל הנראה - התוצאה הסופית תיקבע בבית הדין) אלא כולנו: מראשי הענף (עסקנים, בעלי תפקידים ובעלי קבוצות) שהקמפיין המרגש שלהם עם אצטדיון מלא שעטוף באהבת חינם, התהפך באחת על ראשם - ועד לאחרון האוהדים שהתרגש בבית מול הטלוויזיה עד שנתקל בדמעותיהם של ילדים שלא מבינים למה שולחים אותם הביתה במחצית המשחק.

פרופורציות, כבר נכתב כאן - ואפשר בהחלט למשוך בכתפיים ולהגיד "כולה כדורגל" תוך שאנו מייחלים שיהיו אלה כל צרותינו. רק שנדמה שהפעם (או אולי "גם הפעם") היה באירוע הזה גם ממד נבואי, או לכל הפחות סמלי: מדינה שאזרחיה רוצים לחיות בהרמוניה נחטפת בידי חבורה של מחרחרי ריב ומדון, משפחות פשע - וכל מי שיש להם מה להרוויח מטיפוח של שנאת חינם ומלחמת אחים. ביום שני בסמי עופר הם רשמו ניצחון מרשים בקרב, האם ניתן להם לנצח גם במערכה?

אם כן, אוי ואבוי לנו, כמו שאמר פעם כוכב של ענף ספורט אחר, טל ברודי (בהמשך למשפט המפורסם על המפה): "לא רק בספורט, בהכל".