"הוא אמר לי 'אתה בבני יהודה או שנתיים בבית, אצל אימא שלך'"

"שמענו ששחקני נתניה אמורים לזכות במענק גביע של 20 אלף דולר. לנו לא הובטח כלום - דוד סולמי נעלם. החלטנו שלא נעלה לשחק. אבל ממש שעה וחצי לפני המשחק, באספת שחקנים שהובילו הוותיקים, הוחלט שנגיע ונשחק ונקבל מענק מסוים. הגענו לרמת גן ממש לפני השריקה. בשעת ההמנון חשתי כמו באגדות הילדות שלי. בשורת השחקנים עמדו השוער וסרשפרונג, ואלון צוברי - השניים שגילו אותי ואמרו לי: 'ילד, בוא הנה, תגיע לבני יהודה'. במשחק עצמו מכנס וגריאני הממו אותנו בשני שערים בפתיחה. בן טובים צימק בפנדל בדקה האחרונה - 1:2 לנתניה."

"אבא ניסים ואמא שרה נולדו בתימן", מספר הדובר, אבינועם מליחי, שבילה את מרבית הקריירה בשנות ה-70 וה-80 בבני יהודה, "כשעלו למדינת ישראל, העבירו אותם למעברה באזור אליכין. אנחנו ארבעה ילדים - שלוש בנות ואני, שנולדתי בתאריך 11.6.1957. עברנו להתגורר בכפר שלם ובהמשך לשכונת נווה צה"ל. למדתי בבית הספר היסודי 'הגליל', בתיכון עירוני ט', ולאחר השחרור מהצבא למדתי באוניברסיטה מדעי החברה ומדעי הרוח, עם התמחות במיתולוגיה היוונית".

איך התחיל הכדורגל?

"מילדות אני אוהד של מכבי תל אביב. בגיל 10 התקיימו מבחנים לקבוצת הילדים במגרש המכבייה שעל שפך הירקון. לקחתי את האופניים והגעתי לאימונים. שם ביקשו ממני להביא תעודת לידה כדי להוציא לי כרטיס שחקן. רכבתי הביתה מאושר, אבל אבא שלי, שהיה קבלן שיפוצים, בלם לי בלילה את החלום: 'אין כדורגל, רק לימודים'. הדמעות על הכרית זלגו חופשי. כעבור שנתיים, במשחק בשכונה, ראו אותי שחקני בני יהודה, רוני וסרשפרונג ואלון צוברי, שקראו לי וביקשו שאגיע להתאמן בבני יהודה. התחלתי בשכונה כמגן ימני, עליתי לנערים ולנוער לעמדת החלוץ, והייתי שם מלך השערים".

לבוגרים עלה בגיל 16. "אלי פוקס העלה אותי להתאמן. בהמשך, פוקס עזב ובמקומו מונה אליל השכונה, יוסף מהלל. המגרש בשכונה, במשחקי השבת, היה מלא באוהדים. כבר מהבוקר השכונה געשה ורעשה סביב הכדורגל, גם כששיחקנו בבלומפילד. לאימונים היו באים מאות אוהדים, ובימי חמישי, במשחקים נגד הנוער, היו מעל 2,000 אוהדים. לא היה אז מה לעשות. הייתי בנבחרת הנוער, בעיקר בטורנירי החורף המסורתיים".

ברמה האישית לא חסר לו כלום. "בבני יהודה אני הרווחתי, כפי שאומרים, גרושים. אפילו בשיא זה היה 25 אלף דולר לעונה. בגיל 15 אבא בנה לי בית ליד ההורים. בגיל 17 וחצי קיבלתי ממנו אופנוע חדש ובהמשך מכונית חדשה. בהחלט עם כפית של זהב. ימי זאביק זלצר היו נפלאים. רוב אספות השחקנים היו אצל הורי".

את השירות הצבאי החל בגיבוש של טייס, בעידן רפול. "אחרי כמעט חודשיים, הוזמנתי אל השליש הראשי, חיים ברזל - איש בני יהודה - שאמר לי כי טייסים יש הרבה, כדורגלנים טובים כמעט ואין. השאירו אותי לשרת בשלישות ברמת גן. המפקד שלי היה דדו, המוכר כאוהד בני יהודה והכרוז המיתולוגי שלנו שכולם הכירו."

הוא שיתף פעולה עם אלי בן רימוז' ואהוד בן טובים, מגדולי התקופה. "בעונת 1975/6 הקבוצה ירדה לארצית. הביאו לעמדת המאמן את צבי סינגל, שהביא לשכונה את אלי בן רימוז' ומהטבי מהפועל ירושלים. עבורי, לשחק לצדם יחד עם אהוד בן טובים, זה היה סיפור מהאגדות. לא עלינו לליגה העליונה - הפועל חדרה הקדימה אותנו בשתי נקודות. בן רימוז' היה קוסם של כדורגל. עונה אחרי עלינו בקלות חזרה, בעיקר בזכות הגולים של בן טובים ואורי לוזון. המאמן היה זאביק זלצר, מהגדולים שאימנו אותי. קראתי לו אבא - הוא היה עבורי הכול. אני זוכר שבאליפות בתי הספר התיכון קרעתי שריר בקפיצה לרוחק. זאביק דאג לי לטיפולי החלמה. אגב, הייתי אלוף בתי הספר גם בריצות. זלצר קרא לי לשיחה כשחזרתי לשחק ואמר לי: 'מקצועית תעשה בהתקפה מה שאתה חושב, לא אומר דבר, אבל בבקשה תפסיק להחמיץ מול השער - תהיה יותר מכוון מטרה'."

ספר עוד על בן טובים.

"וואו, הייתי סנצ'ו פנשו שלו, צמוד אל בן טובים הגדול. בן טובים אימץ אותי ואהב אותי מהרגע שעליתי לבוגרים. לשחק לצידו היה חלום של רבים ושלי. היה משחק בזמן שאהוד היה המאמן בבני יהודה. שיחקנו נגד מכבי חיפה, הציבו אותי כמגן שמאלי בשל פציעתו של משה עלו. בראילובסקי ממכבי חיפה בעט לשער, גיא שרעבי ואני עשינו גליץ' חילוץ, אבל כבשתי שער עצמי. השוער אסייג כעס, ובן טובים החליף אותי כבר בדקה ה-20."

בחזרה לתחילת הדרך ולסיפור הפתיחה. 1977/8, עונת גמר גביע המדינה. "עונה חלומית עבורי. השכונה התעוררה לימי הכדורגל של פעם. בחצי הגמר ניצחנו את בית"ר ירושלים במאבק דרמטי 1:2. בגמר המתינה לנו מכבי נתניה - הגדולה ביותר בכל הזמנים, עם ויסוקר, האחים מכנס, האחים בר, גבי רוזנדורן, וכמובן גזל, גריאני ולביא. כמעט 50 אלף אוהדים מילאו את אצטדיון ר"ג."

כעבור שלוש שנים הוא זכה להניף את הגביע. "זו הייתה עונה ענקית שלנו. סיימנו בליגה במקום השני אחרי הפועל תל אביב. המאמן שלמה שרף בנה קבוצה התקפית עם קירט, אורנשטיין, דורון רוזנטל ועם ארבעה חלוצים - מושיקו יחיאל, בן טובים, אני ואורי לוזון, ועם רמי לוי. עברנו בחצי הגמר את מכבי חיפה בפנדלים. בגמר, סיני עשה 0:1, אני כבשתי שער משווה - 1:1. בהארכה כבשו דרייפוס ויחיאל, והלכנו לפנדלים, בהם ניצחנו 3:4. חגיגה גדולה הייתה סביב שרף ובן טובים."

הכינוי שלו היה חילס. "באותה תקופה היה ההולנדי רוד חילס שם מפורסם בכדורגל האירופי. שער שלו, ענק ומפורסם מאוד, עורר השראה. אני כבשתי בסגנון דומה, והודבק לי הכינוי חילס. השחקנים מאז עדיין קוראים לי חילס, אך הדורות שאחרי לא."

קירט עבר לבית"ר ירושלים, וגם מליחי קיבל הצעה מרובי ריבלין. "נסענו לניחום אבלים בירושלים, ולפתע הוזמנתי למשרדו של ריבלין ליד מגרש הרוסים. הוא היה ישיר: 'אני צריך למעלה אחד כמוך, שייתן גולים מקו השער. החוזה שלך יהיה פי ארבעה מזה של בני יהודה'. הסכמתי. חזרתי לשכונה אל דוד סולמי, אבל הוא התעלם ממני במשך שבוע - הוא כבר ידע. לבסוף אמר לי: 'תחליט - בני יהודה או בבית אצל אמא שלך, הסגר של שנתיים'."

בסוף הוא עבר - להפועל פתח תקווה. "אחרי הסירוב למעבר לבית"ר, חשבתי לטוס לארה"ב לשחק במכבי לוס אנג'לס ולהמשיך ללמוד שם. אבל באה הצעה מעיתונאי מוכר מאוד לעבור להפועל פתח תקווה, שנשרה לארצית. ידעתי מה להגיד בשיחה עם חיים צימר. היו חילופי שחקנים בין המועדונים, והשכר שהוצע לי - אחרי מספר סירובים שלי - הגיע להסכמה על כ-90 אלף דולר ומענק חתימה של מכונית סיטרואן איקס ווי. בשכונה השחקנים שמעו על החוזה, וראשי בני יהודה טענו כלפיי שאני יוצר דמורליזציה. הפתיחה הייתה טובה מאוד עם רצף שערים שלי וניצחונות, אבל זה נעצר. בחצי העונה פנה אליי סעדיה חתוכה, ראש העיר יהוד. עברתי לחצי עונה להפועל יהוד תחת צבי רוזן ודוד קרקו, ומשם חזרתי לבני יהודה."

אשתו מירי, מכרם התימנים, אוהדת שמשון תל אביב. "חברה של אחותי יצרה את הקשר. היה בינינו פער גילים גדול. הקשר לא היה סדיר עד שהיא באה לחנות ההלבשה שלי בדיזנגוף סנטר. כשמירי הייתה חיילת התחתנו. יש לנו שתי בנות ובן, ששב לאחרונה ממילואים ארוכים בעזה. הילדים ואשתי שומרי שבת, ויש לנו שמונה נכדים. אני מתגורר בבית פרטי לכיוון כביש הטייסים, ואין לנו בעיות פרנסה, בעזרת השם."

סיפור תלתלי השיער ושניאור?

"מגיל צעיר טיפחתי רעמת תלתלים שהייתה סימן הזיהוי שלי. לעמדת המאמן בשכונה הגיע איציק שניאור, שאמר לי כי הוא רוצה אותי בקבוצה, אבל עליי להסתפר ולהיפרד מהתלתלים. הורדתי את השיער הגולש בטקס בחדר ההלבשה, שבו השתתפו גם היו"ר גד סולמי ושחקני הקבוצה. זה היה כמעט כמו להוריד את מחלפות השיער של שמשון הגיבור."

משימה מיוחדת אצל שניאור?

"היה לי כושר גופני מעולה, וקיבלתי משימות מיוחדות לשמור על כוכבי היריב. שמרתי צמוד על ניסים כהן, משה סיני, מלמיליאן ועוד. הייתה לנו קבוצה מעולה עם ירון אדיב, קובי סגל, מישל דיין, גורדנה ואיזנברג."

ואז הגיע דוביד שוויצר. "עוד מאמן אגדי. דוביד הזמין אותי מוקדם לאימון בוקר ביום שישי, יחד עם עוד חלוץ. הוא תרגל הגבהות של החלוץ אליי והודיע כי בשבת, נגד הפועל תל אביב, אני אשחק בעמדת המגן הימני. באותה עונה נבחרתי לקאמבק של העונה. שיחקתי בקבוצה גם עם ברוך ממן ועם ראובן אלקבץ."

ואז הגיעה הפרידה. "בתום עונת 1988/9, לאחר המשחק שבו ניצחנו את הפועל תל אביב 0:1 והורדנו אותה לליגה הארצית, הודעתי למנהל דוד טסה שאני עוזב בגיל 30 את בני יהודה. את תפקיד המנג'ר בשכונה קיבל גיורא שפיגל, שאצלו לא שיחקתי. יורם אורנשטיין הופתע מפרידתי מהשכונה. הוא הביא אותי להפועל מרמורק. בקבוצה שיחק אייל גולן, אז חייל בעמדת הקשר, שחקן טוב וכישרון עם רגל שמאל מעולה. שיחקתי בהמשך גם בעוד קבוצות מליגות נמוכות, כמו מכבי מונטיפיורי מליגה ג'."

ההמשך היה בקבוצת הוותיקים של מכבי תל אביב. "שיחקתי שם במשך 17 שנים עם צבי רוזן, סלימן, אובארוב, אנדריי באל, ויקי פרץ, אלון נתן, עמיר תורג'מן וכל השמות הגדולים. בעזרת משה דמאיו הקמתי את קבוצת ותיקי בני יהודה."

ולסיום, מילה על בני יהודה של היום?

"המשימה של קובי רפואה היום להחזיר את הקבוצה לליגת העל נראית חסרת סיכוי. רק חזרה למגרש בשכונה ועזיבת בלומפילד תחזיר אותנו לימי התהילה."