מכירים את מאמני הכדורסל שהקבוצה שלהם מובילה ב-30 הפרש חמש דקות לסיום, ונשארו להם לפי החוק עוד שני פסקי זמן? אין סיבה לעצור את המשחק, אבל הם בכל זאת לוקחים פסק זמן… מאמן גדול הסביר לי פעם: "לפעמים מאמן צריך שיזכרו שהוא זה שניצח את המשחק ולא הקלעים במגרש…"
קבלו סיפור דומה מהמשטרה. לפעמים היא רוצה להרגיש שהיא מנהלת את האירוע. ההצגה היא שלה, הזרקורים אליה. לפעמים קומץ טמבלים גורם למשטרה לאבד את שיקול הדעת. מה לעשות, בכל קבוצה, בכל איצטדיון, בכל מקום, בארץ ובעולם, יש כמה חוליגנים שמקלקלים לכולם - אבל למה המשטרה נגררת אחריהם? למה המשטרה מאפשרת להם להכתיב את הקצב?
שנים שאיצטדיון סמי עופר "סולד אאוט" בכל משחקי הבית של מכבי חיפה. מלבד 30 אלף ברי המזל שהצליחו להשיג את הכרטיס הנכסף, יש עוד עשרות אלפים שממתינים ברשימות המתנה, בציפייה שיוכלו יום אחד לזכות באפשרות ליהנות מההצגה הכי טובה בעיר.
מי שנוכח במשחקים של חיפה יודע שההצגה מתחילה הרבה לפני שריקת הפתיחה. כשעתיים לפני, הקהל הירוק צובע את סביבתו של סמי עופר ומתנתק לרגע מכל המציאות הקשה במדינה שלנו. לכמה רגעים קטנים אפשר להרגיש כמו באירופה. אני, שביקרתי בעשרות אצטדיונים גדולים באירופה - בכל המסגרות: גביע עולמי, ליגת האלופות, משחקי ליגה באנגליה, ספרד, גרמניה ועוד - יכול להגיד שלמעט ההבדלים התהומיים ברמת הכדורגל, האווירה מחוץ לאיצטדיון ובתוכו, לפחות בסמי עופר ובבלומפילד, משתווה ואף עולה על אצטדיונים רבים כמו סן סירו, קאמפ נואו, אליאנץ ארנה ואחרים.
קבלו "פסק זמן" של המשטרה… אתמול, כ-24 שעות לפני המפגש הכי גדול שיש לכדורגל הישראלי להציע בעשרים השנים האחרונות, מה שמכונה הקלאסיקו הישראלי, הוציאה המשטרה הודעה מנותקת והרסנית. סוג של כניעה לקומץ: אין אישור לארגוני האוהדים של שתי הקבוצות להכניס ציוד עידוד מכל סוג שהוא, ואם לא די בכך, המשטרה גם לא מאפשרת בכלל מכירת אלכוהול בכל מתחם האיצטדיון.
מזכיר לכולם: ידוע ומוכר שאין מכירת אלכוהול בתוך האיצטדיון כמעט בשום מקום בעולם, וגם לא בסמי עופר. אבל במתחמים מוגדרים, בכל העולם, מותר וזה אפילו חלק מהחוויה להחזיק בירה ביד ולהמתין להיכנס לאיצטדיון. בשני המשחקים האחרונים האוהדים של חיפה הסתפקו בציוד עידוד בסיסי, כחלק משיטת הענישה של משטרת חיפה. כעת, הוחלט להחריף את הענישה ולא לאשר ציוד עידוד כלל.
למה המשטרה לא מבינה שהגעה למשחק כדורגל היא הרבה יותר מצפייה בספורט? זוהי חוויה תרבותית ובילוי לכל דבר. אם תשאלו כל אוהד כדורגל אמיתי, הוא יגיד לכם ששבוע לפני משחק חשוב (כמו זה שייערך היום בסמי עופר), רמת התפקוד שלו יורדת וכל רגע מתמלא בציפייה ובמחשבות - מה יהיה במשחק, מי יבקיע את השער המכריע, ומה יהיה הרגע שבו כל היציע יתפוצץ משמחה.
כשמגיע היום, ההתרגשות והציפייה רק מתעצמות. הדרך לאיצטדיון, הלבוש בצבעי הקבוצה, שירת האוהדים והאווירה מסביב יוצרים תחושת שותפות ושייכות ייחודית. האיצטדיון עצמו הוא לא רק מקום משחק, אלא זירה של רגש: שמחה, מתח, ואפילו אכזבה - כל אלה הופכים את הרגעים לבלתי נשכחים. מעבר למשחק, יש את הדוכנים, האוכל והמפגש החברתי שמעניקים ממד נוסף ובלתי נפרד מהבילוי. גם עבור מי שאינו חובב כדורגל מושבע, מדובר בחוויה מלאה באדרנלין, תרבות ורגעים של יחד שאין להם תחליף.
החלטת המשטרה "לקחת פסק זמן…", גם כשהיתרון הוא מובהק ואין מה לשנות במשחק, מעוררת תהיות. מה מנסה המשטרה להשיג? מה היא מנסה להוכיח? שקומץ אספסוף מביא לענישה קיבוצית? שקומץ אספסוף מביא לעשרות ישיבות והערכות מצב במטה המשטרה? שקומץ גורם למשטרה לבזבז כספי ציבור, שהרי כדי לאכוף את האיסור תזדקק המשטרה לעוד עשרות ואולי מאות שוטרים? מי משלם על זה? המועדונים, המדינה… מי בדיוק? בגדול, רק הציבור הרחב. פסק זמן מיותר, אמרתי!
במרבית האצטדיונים באירופה בירה היא חלק מתרבות הכדורגל. שם יודעים כי ספורט הוא חוויה, מאפשרים לו להתקיים ומטפלים ביד קשה במי שבא לקלקל. אבל בישראל, המשטרה עצמה באה לקלקל את החוויה. אני קורא מכאן לשר התרבות והספורט מיקי זוהר ולמפכ"ל המשטרה רנ"צ דני לוי להתערב ולמצוא פתרונות מידתיים שיאפשרו לשמר את החוויה המיוחדת של משחקי הכדורגל.
אסור לתת להתנהגות של קומץ אוהדים מתפרעים להרוס את הבילוי לאלפי צופים שמגיעים ליהנות מאירוע תרבותי וספורטיבי. במקום להטיל מגבלות גורפות, יש לפעול בדרכים ממוקדות שיבטיחו סדר וביטחון, מבלי לפגוע בצבע ובשמחה שהם חלק בלתי נפרד מהחוויה. כי מי שרוצה להשתכר או להתפרע יעשה זאת עם ובלי ההגבלות הללו.