גיבורות,
אני כותבת שורות אלה כשעדיין 94 חטופות וחטופים נמצאים בעזה, 475 ימים...
אני כותבת אחרי החוויה החוץ-גופית שעברנו כולנו ביום ראשון, עם חזרתן של רומי, דורון ואמילי - גיבורות ממפלצות החמאס.
כששואלים אותי מה שלומי, אני עונה שאני חיה משבת לשבת - מעכלת את החזרה מרחיבת הלב ביום ראשון האחרון ובציפייה דרוכה לחזרתן של השורדות הבאות.
475 ימים, 68 שבועות בכיכר החטופים - הלם, חרדה, כעס, תסכול עמוק, דאגה ותקווה ענקית - כולם מתנקזים לרגעי החזרה של האהובים שלנו ממעמקי השואה של ה-121.
אני מנסה לדמיין את יצר ההישרדות שהחזיק אתכן ואת חבריכן בחיים.
אנשים שבאו מחיים מלאים, עם כל מה שהעולם והמדינה יכולים להציע,
חווים שבי פתאומי, מפלצתי - פצועים בגוף, הלומים בנפש, מעכלים מראות שרודפים אותם מאז ה-7 באוקטובר, אבל חייבים לשרוד.
ואתן נאלצות להסתגל למציאות שנראית כאילו נלקחה מתוך סרט אימה בדיוני -
להשתמש בכל המיומנויות הבין-אישיות, במאגרים הפיזיים, ולהיאחז בתקווה ובאמונה
שיום אחד תיפתח הדלת והמפלצת תגיד לכן: "את הולכת הביתה, תתלבשי בבגד הוורוד הזה, תעשי צמות, תתקלחי. מחר את נוסעת לישראל."
ואולי, לאורך כל הזמן הזה, עינו אתכן שוב ושוב עם בשורות שקריות כאלה?
ואולי כבר לא האמנתן שזה באמת קורה הפעם?
כשאומרים שמדינה שלמה מחכה לכן ומייחלת לחזרתכן, זו נשמעת כותרת גדולה שקשה למשש,
אבל זו אוסף של חוויות אישיות של רבים מאיתנו הישראלים.
לכולנו יש חלקים שלמים בלב שהם שבורים ופצועים.
ההזדהות עם ההורים שלכן והמשפחות שלכן היא עצומה.
אנחנו קמים בבוקר עם כאב מפלח, מנסים לדמיין מה עובר עליכן שם,
והכעס והתסכול אורבים מעבר לפינה כל הזמן.
ארבל, לירי, קרינה, דניאלה, נעמה, אגם ושירי,
אתן, וכל החטופים שממתינים לשחרור, הפכתן בעל כורחכן לגיבורות הטרגדיה הנוראית הזו.
אבל עם חזרתכן, אני מפצירה בכן להשקיע את כל כולכן בריפוי שלכן ושל המשפחות שלכן.
בעולם שלנו היום, כל טרגדיה וכל שמחה הופכת לדוקו-ריאליטי,
ולכולנו יש יצר להיות "זבוב על הקיר" ברגעים המרגשים.
אבל ההצצה הזו מכניסה אותנו למקום האינטימי ביותר,
לרגעים הכי אישיים שלכן - רגעים של חולשה,
והם שייכים רק לכן ולמשפחותיכן.
בבקשה, קחו את הדברים בקצב שמתאים לכן.
הציבור בישראל והמוני אנשים ברחבי העולם רוצים בשיקומכן ובהחלמתכן מהחוויות הקשות,
אבל אתן לא צריכות "לפרנס" את הסקרנות הציבורית,
למרות כל האהבה והתמיכה הענקית שמורעפת עליכן.
אני רוצה שתדעו שבזמן שנחטפתן והתמודדתן עם השבי הנורא,
המשפחות שלכן - ההורים, האחים, האחיות, החברים הקרובים והקהילה שלכן -
נאבקו מאבק נחוש ומטורף להחזרתכן.
ההורים הגיבורים שלכן לא חסכו אף מאמץ כדי להשיב אתכן הביתה,
ולא ויתרו עליכן אפילו לשנייה אחת.
לצד המאבק המשפחתי והציבורי,
הספורטאים הישראלים התחרו ברחבי העולם ובמשחקים האולימפיים,
ולקחו אתכן איתם, כמו בתרמיל קסמים.
הכוח שלכן לשרוד העניק למשלחת ישראל כוחות אדירים,
להניף את דגל ישראל בכל מקום ולספר את הסיפור שלכן.
ובזמן שאתן כאן, לא נחסוך אף מאמץ כדי להחזיר את כל החטופים - החיים והחללים - הביתה,
עבורם ועבור משפחותיהם.
ובשם כל כך הרבה אנשים טובים אני אומרת לכן:
"אנחנו איתכן. אתן לא לבד ולעולם לא תצעדו לבד."