את שריפת הענק בלוס אנג'לס הרגיש מקרוב יוסי ממן, שחקן העבר של בית"ר ירושלים: "זה מחדל ענק של הממשל הנוכחי ושל ראש העיר. שריפה כזאת אני רואה בפעם הראשונה, אשתי שולחת לי תמונות וזה אסון לתושבי העיר. אני מתגורר על הר בשם טרזאנה, רואים משם את העמק ואת כל העיר הענקית. אין מילה קשה יותר מאשר אסון".
הימים שעוברים עליו לא פשוטים. "המצב קשה, אשתי מאוד מודאגת, הילדים שלי שמתגוררים בסביבתי לא יצאו לעבודה מאז תחילת האסון. היה חשש שתהיה התפרצות נוספת גדולה יותר. קשה לנשום אוויר צח גם על ההר, הרוחות מביאות את העשן . הבריכה הגדולה שלי מלאה בדברים שהרוח הביאה וכך כל האזור. זה לא משהו שיחלוף מהר, ההתאוששות תהיה איטית ומצב הרוח לא רגיל".
ממן היה בשלהי שנות ה-70 שם מוכר בבית"ר: "אבא חיים ואמא חנה (אנט) היו עולים ממרוקו - אבא מקזבלנקה ואמא מפז. שניהם עלו לפני קום המדינה, אבא היה בן 18 ואמא בת 16. הם ברחו מהבית בלי אישור ההורים והגיעו לארץ, שם שיכנו אותם במעברת פרדס חנה, ושם הכירו. לאחר מכן המשפחה עברה לטבריה. נולדו להם חמישה ילדים - שלוש בנות ושני בנים - ואני השלישי ברשימה, כמו חלוץ מרכזי".
האב חיים היה דמות מוכרת בטבריה: "בשנות ה-50 אבא היה שחקן כדורגל בהפועל טבריה ובית"ר טבריה. הוא גם שיחק בנבחרת המשטרה ושירת בה, ובנוסף היה מתאגרף מוכר באותם ימים".
ואז החלה גם הקריירה שלו בתחום: "מאז שאני זוכר את עצמי, הכדורגל היה חלק מחיי. מתחת למיטה תמיד היה מונח כדורגל שאבא דאג שיהיה לי - כדור אמיתי, כמו שאמרו הילדים בשכונה. כילד, אבא היה לוקח אותי לאימוני ומשחקי הפועל טבריה. הייתי רץ בגאווה ומחזיר כדורים למגרש. הפועל טבריה הייתה קבוצה שכל תושבי העיר סגדו לה. שמות כמו גולדפרב, האחים פרג', יצחק ניזרי, אשר יעיש, רוגוז'ינסקי ואחרים עשו היסטוריה עם העלייה לליגה העליונה בעונת 1960/61".
על לימודיו הוא מספר: "למדתי בבית הספר היסודי ממלכתי ד' בטבריה, שם הכרתי את משה גריאני, ששיחק במכבי טבריה שאביו ניהל. מאוחר יותר, כשאבא עבר לשרת במשטרה בירושלים, עברנו לגור בעיר הבירה. למדתי בתיכון 'בזק' במגמת אלקטרוניקה, וכבר בשנה הראשונה נבחרתי לנבחרת התיכון לאליפות בתי הספר, למרות שכל השחקנים היו מכיתות גבוהות יותר. ההצטיינות שלי הביאה לכך שכוונו אותי להגיע להפועל ירושלים, אבל בגיל 16 החלטתי ללכת לאימון של בית"ר ירושלים במגרש בבית וגן".
שם הוא פגש את שוער העבר האגדי מישל פורטל: "הוא שאל אותי באיזה תפקיד אני משחק, ועניתי שאני חלוץ. שיחקתי בנוער לצד יוסי אברהמי, חנן אזולאי ולפעמים גם אלי מיאלי שהיה יורד אלינו מהבוגרים".
הדמויות שהשפיעו עליו היו דווקא מקבוצות אחרות: "היו אז שחקנים נהדרים כמו אלי בן רימוז', דני רום, פיגנבויים וברד, אבל אני סגדתי לשחקן אחד בלבד - גיורא שפיגל, מספר 8 של מכבי תל אביב. אבא היה לוקח אותי בטנדר למשחקיו במגרש המכבייה או בלומפילד. גיורא היה ד"ר לכדורגל".
המשחק הראשון שלו בבוגרים היה בעונת 1977/8, כשיחיאל מור (מנר) היה המאמן: "שיחקנו נגד בית"ר תל אביב וניצחנו 0:1. בהמשך, במהלך השירות הצבאי, הייתי בבסיס קליטה ומיון בתל השומר. נערך דרבי נגד הפועל, והתחננתי שיאפשרו לי לצאת למשחק בקטמון. קיבלתי אישור שעתיים לפני המשחק, הגעתי באיחור, והאפסנאי האגדי עמיאל חיכה לי עם התלבושת ביד. המשחק הסתיים בתיקו 1:1.
"כשהגעתי לבסיס הקליטה, מיהרתי להתנדב לצנחנים, אבל מנהלי הקבוצה השאירו אותי בתל השומר במפקדה. משם נשלחתי לקורס מ"כים ושירתתי כמפקד כיתה בבה"ד 4. בבסיס היו עוד שחקנים מבית"ר ירושלים, והאוהד המוכר 'סימיקו' היה מגיע עם הוולבו המפוארת שלו להסיע אותנו לאימונים. בתקופה הזו כמעט שלא שיחקתי בבית"ר. ואז, במחשבה של ילד צעיר, נשלחתי לקורס קצינים קרבי של חצי שנה. בבית כולם היו מאושרים, אבל בתחילת הקורס הבנתי שאני מוותר על משחק הכדורגל".
הוא החליט לעזוב את הקורס: "באחד הימים קיבלתי עיתון עם מדור הספורט, ובו כותרת שבית"ר ירושלים יוצאת למסע משחקים בארצות הברית. אני הייתי שם, עם רובה וחגור קרבי, מתמודד עם מסעות ניווט ארוכים. החלטתי שאני שחקן כדורגל, לא קצין צה"ל. ביקשתי לעזוב את הקורס, פחות מחודשיים לסיומו. קיימתי שיחה עם מתן וילנאי, הסברתי לו את ההחלטה הסופית שלי, והודחתי מהקורס. בבית אמא כעסה עלי מאוד. רובי ריבלין דאג שאעבור לפיקוד מרכז, ושם מרסלו, האח של אבילה כהן ז"ל, הפך אותי לעוזר רס"ר וביקש רק שאגיע לפחות לארוחות הצהריים. חזרתי להתאמן בקבוצה, ואברם לוי דאג שאצא למסע בארצות הברית".
וכמו לכל שחקן אז, גם לו הייתה אפיזודה עם דוביד שוויצר: "ריבלין אהב במיוחד את דני נוימן וגם אותי. הוא היה מסיע אותי בחזרה לירושלים במקום שאסע במונית עם השחקנים. במהלך נסיעה אחת הוא סיפר לי שדוביד שוויצר יאמן אותנו בעונה הבאה. ואכן, שוויצר קרא לי ואמר שהוא מייעד לי את עמדת המגן הימני, ושיהפוך אותי למגן הטוב בארץ. אמרתי לו מיד שאני לא אשחק כמגן ימני. התנהל בינינו ויכוח, והוא אמר לי: 'ילד, לך מכאן, סתום את הפה, צא החוצה. מי אתה בכלל?"
ממן זכה בגביע עם בית"ר ב-1979, אם כי לא נטל חלק בגמר, ואז הגיעה העונה הגרועה ב-1979/80: "זו הייתה עונה שונה מכל מה שהכרנו. צוות ניהול חדש, והתחושה הייתה רחוקה מ'בית'. סיימנו במקום האחרון בטבלה עם 23 נקודות בלבד וארבעה ניצחונות ב-30 משחקים. בחצי גמר הגביע נגד מכבי רמת עמידר הפסדנו בפנדלים. אני שיחקתי עם פציעה חמורה בגב, קיבלתי זריקות קורטיזון לפני המשחק ובמהלך המחצית. בסיום העונה מספר שחקנים עזבו, ביניהם דני נוימן שעבר למכבי תל אביב ואלי מיאלי שעבר להפועל חיפה".
סיפור פולקלור משעשע הוא ההתערבויות עם מלמיליאן נגד יוסי מזרחי: "אורי ואני היינו מתערבים עם יוסי על ארוחה אחרי האימון. כל אחד מאיתנו בעט 6 בעיטות מ-20 מטר לשער, והיינו צריכים להכניס לפחות שלושה שערים כדי לנצח. האמת? מזרחי זכה לא מעט פעמים, אבל גם אנחנו ניצחנו לא מעט, והאוכל היה טעים".
נוימן מספר: "הייתה לנו תקופה יפה בבית"ר ירושלים. בשביל ממן, כל כדור ברשת היה כמו גול בגמר אליפות העולם".
בית"ר ירדה, ובארצית, בעונת 1980/81, חווה רגע שלא ישכח: "זה היה בווינטר נגד הכח רמת גן. בשער שלהם עמד איציק ויסוקר האגדי, שוער שאני הערצתי. הם הובילו 1:2, ובדקה ה-80 בעטתי טיל למשקוף ולרשת והשוויתי ל-2:2. בסיום המשחק ויסוקר פרש מכדורגל. זה היה המשחק האחרון שלו כשוער. בית"ר ירושלים עלתה בסיום העונה בחזרה לליגה העליונה".
לאחר מכן עבר למכבי יבנה: "אברם לוי הזמין אותי לפגישה ואמר לי לשבת בשקט. הוא הציג בפניי איש ממכבי יבנה שהציע לי חוזה מפתה. המאמן שלהם, לאון קונסטנטינובסקי, רצה אותי מאוד. אחרי שהרגשתי ריקנות בבית"ר, החלטתי לנסות את מזלי בליגה הארצית. הייתה לנו התקפה מצוינת עם ציון יעקב (פוגל), מוטי ויצמן ואני. במשחקים שלנו הגיעו מעל לשלושת אלפים צופים, שזה היה יותר משליש מהתושבים ביבנה באותה תקופה. אז גם החלה קריאת העידוד 'יבנה סינדרלה'".
בסיום עונת 1981/2 ירדה הפועל פתח תקווה לליגה הארצית. "היו לי פניות מבית"ר תל אביב וגם מהם. מאמן יבנה, לופא קדוש, רצה שאשאר, אבל קיבלתי הצעה מפתה מאוד מפתח תקווה. בפגישה עם חיים צימר ואהרון קפיטולניק נאמר לי שהשכר שלי יוכפל ממה שהוצע לי קודם. אבל התקופה בהפועל פתח תקווה לא התחילה טוב - כלום לא הלך לי, כאילו קללה רדפה אותי. כשהגעתי, האפסנאי צברי נתן לי חולצה אדומה. נבהלתי ודרשתי להחליף ללבן או כחול. במשחקים, בעיטות רבות שלי פגעו בקורות ולא נכנסו לרשת. שכר השיא שקיבלתי הפריע לי כי לא הצלחתי להבקיע. הייתי תותח בבעיטות מהאוויר, אבל דברים פשוט לא הסתדרו. באחד המשחקים קיבלתי כדור מצוין, הייתי בטוח שזה הולך להיות הגול הראשון שלי, אבל פגעתי מתחת לכדור והחטאתי. שיחקתי רק 13 משחקים בהפועל פתח תקווה והבנתי שאני לא ממשיך שם".
ומדוע הקדנציה הייתה כל כך קצרה? " שיחקנו נגד מכבי פתח תקווה במגרש האורווה. באחד המשחקים קיבלתי מסירת גובה מצוינת מאבוגזיר, וניסיתי לבצע מספרת. אורי סלימן נתן לי מכה קטנה, נפלתי על היד, וכל מפרק כף היד יצא מהמקום. פוניתי באמבולנס לבית חולים, ושמתי גבס לשלושה חודשים".
את אשתו הראשונה הכיר בישראל. "בחורה אמריקאית, התחתנו. אחרי הפציעה החלטתי לעבור לגור איתה בלוס אנג'לס. היא טלפנה וסיפרה שהיא עולה על מטוס לישראל, אז אמרתי לה שאני אגיע אליה. כאן בישראל לא ראיתי עתיד כלכלי לכדורגלן - האפשרויות היו להיות נהג אגד או לעבוד כשכיר".
ממן החל לשחק קט רגל באולמות: "בזמן שעשיתי טיפולים לפציעה בהתאחדות, השלמתי את התהליך לטוס לניו יורק ולשחק בליגת קט רגל באולמות. העיתונאי אברהם טבק, שפגש אותי, הרגיש שמשהו מוזר ושאל אותי כמה פעמים על תוכניותיי. לבסוף סיפרתי לו שאני עוזב לארה"ב בלי ידיעת המועדון וביקשתי ממנו שלא יפרסם עד שאטלפן אליו משדה התעופה בלוד. כשהגעתי ללוד, אישרתי לו והוא פרסם ידיעה גדולה בספורט מעריב".
זה לא היה פשוט: "המשחקים על דשא סינטטי לא היו קלים. טסנו שעות למשחקי חוץ, השתתפנו באימונים אינטנסיביים והרצאות מקצועיות ארוכות. אחרי זמן מה עזבתי את ניו יורק לקבוצת קט רגל בלוס אנג'לס, אבל גם שם הברכיים שלי התחילו להישחק. במקביל עברתי הליך גירושים קשה - איבדתי דירה יפה שרשמתי על שם אבא שלה, וגם חשבון הבנק שלי התרוקן. בסופו של דבר, הכסף הוחזר לי אחרי הליך משפטי, אבל התקופה הייתה מאוד מאתגרת".
הרב פינטו, אהבה חדשה וקריירה שנייה שיקמו אותו. "במהלך ההליך הקשה, הכרתי בחורה מדהימה בשם סוזן, אמריקאית שהגורל הפגיש בינינו. הרגשתי בלב שעלי לקבל עצה רוחנית ופניתי לרב פינטו הצרפתי, שהוא הדוד של הרב פינטו מאשדוד. הרב פינטו עצם את עיניו וצייר על נייר בעל ואישה, ואמר לי בביטחון שעלי להתגרש סופית מאשתי הראשונה, כי היא מביאה לי מזל רע. לאחר מכן, סוזן עברה גיור אורתודוקסי, וכיום אנחנו נשואים כמעט 40 שנה. יש לנו שלושה ילדים - יהושע, בנימין ומיכאל - ושישה נכדים: ארבעה בנים ושתי נכדות".
הוא החל לשחק במכבי לוס אנג'לס, שבה שיחקו שמות מוכרים כמו גדעון שרר, עזרא עוזרי, יהודה גרגיר, ישראל חג'ג', מוטי חיים, יהודה נקסון ואחרים: "שיחקתי תמורת 50 דולר למשחק, 200 דולר לחודש. ביקשתי להעלות את השכר ל-500 דולר לחודש, והם הפנו אותי לאחד המנהלים והספונסר, מנחם הס".
מי היה מנחם הס?"
הוא היה בנו של לאיוש הס, כוכב כדורגל יהודי מהכח וינה בשנות ה-20. לאיוש עלה לישראל, שיחק ואימן מכבי תל אביב ומועדונים נוספים, עד שנפטר באמצע שנות ה-50 במהלך אימון של בית"ר תל אביב. מנחם הציע לי תוספת שכר קטנה וגם עבודה בחנות התכשיטים שלו. הוא ראה בי ממשיך דרכו של אביו, לא רק בכדורגל אלא גם במנהיגות".
זה היה הגשר שלו לעולם התכשיטים: "עם הזמן התקדמתי בעבודה אצל מנחם, למדתי בהשתלמויות רבות את נושא התכשיטים והזהב, ולאט לאט הרחבנו את העסק לעשרות סניפים. כשהוא התבגר, הפכנו לשותפים, ואני הרחבתי עוד יותר את העסק. היום, בעזרת השם, אני איש אמיד בסטנדרטים אמריקאים".
הוא מסיים בנימה אופטימית: "אני מביט אחורה ומודה על כל מה שעברתי. הכדורגל נתן לי בסיס ומשמעת, אבל החיים לקחו אותי למקום אחר, שבו אני יכול לדאוג למשפחתי ולהמשיך לצמוח".