ממש לא מעודד: אין סיבה למצוא נחמה ב"הישג" של מכבי תל אביב

ההפסד של מכבי תל אביב אתמול במדריד הלך לפי תסריט שהמועדון הצהוב מכיר היטב, משך עשורים. משחק ביתי נגד נמושה ששחקניה באים לשחק על הכבוד, או בדופק אפס, או על החוזה הבא - או שכל התשובות נכונות. והנמושה מובילה ומובילה ומציקה ומציקה, אבל ברור לכו-לם איך זה יגמר בסוף. גם אתמול, על פי התרחיש הכל כך מוכר, ניצחה מי שחשבנו שתנצח והפסידה זאת שאמורה להפסיד. המנצחת, כלומר הקבוצה הטובה, התחרותית ובעלת השאיפות, כלומר ריאל מדריד, סיימה את 40 הדקות עם אנחת רווחה. המפסידה, כלומר זאת שהגיעה לאולם המאיים כשכל מה שהיא מקווה זה לא להתבזות, כלומר מכבי תל אביב, יוצאת ממנו עם תחושת סיפוק בואכה וואלאק, שיחקנו אותה. לא קיבלנו בראש. אכן, גאווה גדולה.

והיי, אנחנו קוראים הבוקר את המסרים שיוצאים מהמועדון. הנה מכבי תל אביב "חזרה להיות קבוצה" וכו' וגו' ודו'. כל עוד לא הוכח אחרת, כל מה שקרה אתמול היה משחק שבו דברים הסתדרו לנציגתנו המשוריינת בהתקפה בכלל ובאחוזי הקליעה בפרט, מול יריבה שחצנית ומפוהקת. וגם בנתוני הפתיחה האלו, בדיוק לפי התסריט שעליו דיברנו בפסקה הקודמת, השורה התחתונה נותרה זהה.

במקביל לקו העלילה המוכר התרחש או מתרחש לו קו עלילה משני אבל חשוב לא פחות. לא משנה אם בצדק או שלא, אבל ענייני מעמדו של עודד קטש הפכו לאישיו בשבוע הזה, גם אם כדי לזהותם צריכים חושים מפותחים ויכולת לזהות תנועות תת קרקעיות. שתי בומבות מתבקשות מול ריאל ופריז פינת רבע גמר גביע ויאללה בלאגן. וקטש, כפי שקרה איתו לא אחת בקדנציה השניה שלו באלופת ישראל, הצליח במשחק מול במדריד לאיין את הדיון. כנראה. או לפחות לדחות אותו למועד שאיננו ידוע. כי אם טיעון מרכזי בעד הדחה נגע בכך שאין כרגע יכולת להניע את השחקנים ו/או שהקבוצה במגמת התדרדרות, אז משחק תחרותי מול קבוצת יורוליג טובה מהווה טיעון נגדי מתבקש. עד לפעם הבאה.

אין לי מה לכתוב על ההגנה של מכבי תל אביב כי אין הגנה למכבי תל אביב. הלאה.

כשהשעון הגדול הראה 27 שניות לסיום המשחק וכשהיא בפלוס אחד, עבירה של תמיר בלאט שלחה את מוסא לשתי זריקות עונשין. מאחר שתמיד יש תקווה שהבוסני יואיל להחטיא איזו זריקת עונשין, ביצע עודד קטש חילוף. הוא הוציא את רפי מנקו והכניס את וויליאמס שירד אלי ספסל 4 דקות נטו לפני. הגיוני לגמרי. מוסא קלע פעמיים, כצפוי, והפך את התוצאה לפלוס 1 מקומי. פסק זמן קטש.

עכשיו, עזבו רגע את התרגיל. בואו נתמקד בחמישייה שעולה. מאחר שוויליאמס עלה לשחק בזמן זריקות העונשין והשעון לא זז, הוא לא יכול להיות מוחלף. עכשיו צריכים לבחור, אם כך, האם להישאר איתו לצידו של ריברו. קטש בחר לוותר על האופציה הכבדה הזאת ולשלוח אלי פרקט את שאיוק במקום הקובני. בכך ויתר על שחקן ההתקפה המרכזי שלו בדקות הללו, זה שבשתי ההתקפות הקודמות קלע 4 נקודות על הפרצוף של טבארס ושות'. האם סביר? נגיד שכן (כולל מבט בסטטיסטיקה שמראה שהוא סיים את המשחק עם מדד הפלוס מינוס הגרוע ביותר בקבוצה). האם טעות? חד משמעית כן. או בחילוף הזה או בחילוף של זריקת העונשין. וויליאמס, כצפוי, לא היה חד מספיק הן בתזמון של המהלך האחרון והן במיקום והוא לגמרי חלק מרכזי בכך שהמהלך האחרון והחשוב ביותר נתקע והלך לשום מקום.

והיה גם את נושא זהותו של מקבל ההחלטה. רוקאס יוקובאיטיס היה טוב מאוד אתמול. השורה הסטטיסטית מוכיחה את זה ללא ספק. מצד שני, יש גם זכרון ארגוני בכל הנוגע למה שקורה איתו בפוזשנים מכריעים. והזכרון הזה גרוע. ומצד שלישי, אם לא הוא, אז מי כן?

קטש הלך אתמול על מספר שינויים ברוטציה. זה התחיל משינוי בחמישייה. תמיר בלאט בחוץ ושאיוק בפנים. והאמת היא ששני הצדדים של המשוואה הזאת מעניינים למדי. מתוך 15 משחקים, בלאט ג'וניור פתח העונה ב-13. להבדיל מ-0 בעונה שלפני. כבר מהשלבים הכי מוקדמים של ההכנה, לאחר ההחתמה של יוקובאיטיס, הבהיר קטש במעשים שהרכז השני של נבחרת ישראל הוא הרכז הראשון שלו. נקודה. וקיבל בחזרה עונה סטטיסטית נהדרת של תמיר בלאט. וזהו, פחות או יותר. למרות שמדובר כרגע בניסוי חד פעמי, אפשר כבר לייצר כמה מסקנות ראשוניות. הראשונה, שזה לא שינה ולו במעט את הסטטוס ההגנתי של הצהובים. השניה, שזה עשה טוב ליוקובאיטיס ברמה האישית ההתקפית (ואולי גם לקבוצה כולה?). השלישית, שהבן של בלאט לא אוהב את זה. כמה לא אוהב את זה? מספיק כדי להרים טריצה מתריסה 5 שניות ממועד כניסתו למשחק. והתרסות, כפי שלמדו אנשים שצפו במשחק הליגה של מכבי תל אביב בעפולה, זה דבר שקורה איתו לאחרונה.

הצד השני של העניין הזה הוא שאיוק. על פניו, אין שחקן שמתאים פחות ממנו לרצונות של המאמן שלו. הוא לא עומד במקומות הנכונים, הוא לא משחק בקצב הנכון והוא פשוט לא. אבל משהו צריך להיעשות, ובעיני המסר של שאיוק בחמישיה - ובהמשך דקות דו ספרתיות של מנקו - היה של הורדת לחץ. הנה, מרחיבים את הרוטציה ונותנים הזדמנות, כי אין מה להפסיד. בכל מה שקשור במשחקי הליגה השניה בטיבה מעתה והלאה, והרי יש הרבה כאלו לשחק, זאת נראית מדיניות סבירה. עדיף להשאיר את הסגל טרי ושמח מאשר לנסות ולשחוק את הקיים ולקוות לטוב.

רומן סורקין נתן אתמול נוקאאוט לאדי טבארס. חד וחלק ולא בפעם הראשונה. הוא קלע עליו מבחוץ. הוא חדר עליו מבחוץ. הוא סיים על הפרצוף המופתע שלו מבפנים. ואם היה מצליח להימנע מעבירה טכנית מיותרת שסגרה עבורו סיפור, יכול להיות שגם היה מנצח אותו בסיומו של משחק. הנתונים, האמת, באמת יוצאי דופן. אל מול ה-0 נקודות של טבארס, שלא הרים ולו זריקה אחת לסל משך 25 דקות (!), ייצר סורקין 17 משלו בקצת פחות מ-20 דקות. ונראה היה קליל, נייד וסחורה סחורה. וכן, לא שומרים איתו, כפי שלא שומרים גם בלעדיו. כאשר מסמנת מכבי תל אביב מטרות עד לסיום העונה הזאת, לא יזיק לה לחשוב על האפשרות של להגדיל את מידת הדומיננטיות של השחקן הישראלי הכי חשוב שלה. גם אם הוא מרגיז וטועה ולא סוגר לריבאונד ושוכח עצמו לרוב במלכודת הנבדל. יש כאן הרבה דברים שניתן להרוויח לקראת העונות הבאות, עונות שבהן הוא חתום בקבוצה הזאת ובהרבה הרבה כסף.

1. 62:74 - את סיפור המשחק הזה ניתן לספר באמצעות המהלכים בהם קרס ההפרש של הצהובים ואיתו קרסו הצהובים ברבע השלישי. אופנסיב ריבאונד מפלצתי של סורקין העלה את מכבי תל אביב לפלוס 12 מהדהד כשנותרו 6:26 דקות לסיום הרבע. שלשה של קמפאסו בצד השני, לאחר שני כדורים חוזרים בהתקפה, הורידה ל-9. מרגע זה, כל זריקה מטופשת והחלטה מיותרת של שחקן מכבי גרר נקודות בצד השני בתוך שניות. הנה זריקה מטופשת של רנדולף. הנה של בלאט. הנה איבוד של יוקובאיטיס. ועוד אחת של רנדולף. ועוד איבוד של בלאט. מבט נוסף אלעל מראה שחלפו פחות מ-3 דקות מאז ה-12 פלוס ועד מינוס 2.
2. הידיים של הורד - העייפות, היריבה או סתם מימד של מקריות הובילו את ג'יילן הורד למשחק נפל מול מילאנו, שהסתיים עם 2 זריקות ו-2 נקודות משך משחק שלם. ואז הגיעה ריאל מדריד ואיתה חזר לו ההורד. והאמת? אם רוצים לנתח את העוצמה של האיש שהגיע סוג של משום מקום, צריכים אולי להתמקד בידיים. יש לו יכולת סיום שכמעט ולא הכרנו. כן, גם כשהוא מסיים רק עם 3/7 ל-2. כשהכדור בידיים שלו, הכדור בידיים טובות.
3. שהחטופים יחזרו כבר הביתה. בבקשה.

שיהיה לנו טוב.