מאה ימים של בדידות: האויב הכי גדול של מכבי תל אביב

עת הביט קואץ' קטש למעלה, בסיום משחק הטרחה מול פרטיזן, ספק אם לוח התוצאות היה זה שחיפש בעיניו. עם כל הכבוד ל-98:75 המהדהד אתמול בבלגרד, המספרים החשובים אליהם נושאים כעת מבט הם 10.4. כן, יש עוד למעלה משלושה חודשים של כל היופי הזה. למעלה משלושה חודשים של האמאמאמאמאמאמא של הגארבג' טיים במסגרת הליגה השנייה בטיבה. למעלה משלושה חודשים שבהם צריכים לדבר על להיראות טוב, על להישאר קבוצה, על להישאר ביחד, על להישאר בעניינים, על לנסות ולהיות תחרותיים. איכס.

מכבי תל אביב עברה חוויה משפילה למדי אתמול מול קבוצה שמדורגת במקום ה-13 ביורוליג. זאת לא רק התוצאה וזה לא רק ההפרש ואלו אפילו לא הפרשי הרמות הברורים. פרטיזן אתמול לקחה כדורים מהידיים של שחקני אלופת ישראל. היא חסמה זריקות עם הצד המעליב, פעם אחר פעם אחר פעם. היא נראתה כמו קבוצת כדורסל טובה. להבדיל מקבוצת התחתית המביכה אשר מולה.

בפעם השניה העונה, מסתכלת הקבוצה של ז'ליקו בתוך הלבן של משחק ההתקפה הצהוב ומתגלגלת מצחוק. במפגש הראשון עצרה את מכבי על 79 נקודות, תוך שהיא כופה עליה 15 איבודים. הפעם נעצרה נציגתנו המשוריינת על 75 ואיבדה תוך כדי 19 חתכה - מהם 15 חטיפות. מבלי לבלבל לכם את המוח יתר על המידה, נגיד שההגנה של הסרבים עובדת נכון ומותאם גם ברמה הטקטית (עם חילופים נקודתיים) וגם בענייני האגרסיביות.

בכל מקרה, אין ספק שלמכבי תל אביב יש פתרונות משורטטים וחכמים כדי להעניש חילופים אוטומטיים. היא יודעת ללכת מצוין אל מהלכי גבוה לגבוה, יענו היי - לואו. היא יודעת לייצר קצב שמקדים את המגן המתחלף. היא יודעת גם להעניש בריבאונד התקפה. העניין הוא, ברמה הזאת, שהמוח לא מספיק. צריך גם כשרון. והתקפה שגם נותנת לכשרון הזה לפרוח.

לפרטיזן בלגרד יש בקו האחורי חמישה שחקנים שיכולים לקחת את השומר שלהם לטיול. יש את בראון, את ג'ונס, את לונדברג, את וושינגטון, את ניליקינה. עזרו לי בבקשה, גולשות וגולשים יקרים, לסכום את כמות הגארדים היוצרים בצד של מכבי תל אביב. ואם את זה אין, מתחיל מחול הפיק אנד רול/ ריג'קט/ ריסקרין הבלתי נגמר. כלומר, המחול שנגמר אל מול היציאות האגרסיביות של בלגרד אל הכדור, המוכנות אל המסירות שהולכות פנימה וחוסר הפחד המובנה בכל הנוגע לקליעה של הצהובים מחוץ לקשת שלוש הנקודות.

ולו כדי להשלים את הנקודה הקודמת, הרי שבנוסף למוגבלות בתחום הכישרון והטקטיקה, מצטרפת לכאן גם הגישה. מחול הפיק אנד רול מלווה, באופן מובנה, עם מסירות שנעשות כלאחר יד. הנה מסירת הקפצה אוטומטית לכאן. הנה מסירת הגבהה אוטומטית לשם. כלאחר יד. שזה נחמד ברמה מסוימת, אבל לא כשיש קבוצה מנגד ששמה בדרך גוף - וידיים.

את מה שקרה לקבוצה של קטש במשחק הזה ובתחום הזה אפשר היה לקבל, בתמצית, כבר בפוזשן ההתקפי הראשון שלה. בתחילה כדרר לו בכיף שלו יוקובאיטיס האבוד, כאשר במקביל מביע לו תמיר בלאט את תסכולו (המוצדק) עם נפנוני ידיים. לבסוף הכדור מגיע אל הבן של. פיק אנד רול ראשון שלו לא מייצר שום יתרון, למרות שאין חילוף הגנתי מולו. פיק אנד רול שני והפעם יש חילוף. נו, אז הנה סורקין נע לו לכיוון הצבע. נו, אז הנה מסירה אדישה שלא מרשימה יתר על המידה את קרליק ג'ונס שבדרך. 4 שניות מאוחר יותר, וכבר דאנק ברנדון דיוויס בצד השני.

קחו עוד דוגמא. במינוס 12 בלבד, כ-7 דקות לסיום הרבע השלישי, משתלט לו סורקין על ריבאונד הגנה. מסירה לבלאט כדי שינהל את התקפת המעבר. הורד, כדרכו, שורף את המגרש ומתייצב קרוב קרוב לטבעת, אל מול בראון. מיסמאץ' קל, לא? לגמרי, רק חבל שעוד מסירה עצלה וצפויה מוצאת את הדרך לידיים של הקבוצה היריבה.

קבוצה ברמתה של מכבי תל אביב, על כל מגבלותיה בכלל ובהגנה בפרט, אמורה להעריך הרבה יותר את חשיבותו של כל פוזשן. של כל כדור. של כל מסירה. מצד שני, כנראה הבעיה אצלי. קבוצה שמה שנותר כרגע זה רק להיאבק על המקום ה-16, בעצם, יכולה לעשות מה שבא לה. והיי, זה מה שהיא עושה. איזה כיף לה.

לסיכום הנקודה הזאת ואחרי שדיברנו על פערי הכישרון, הרי שאל מול ההתקפה הבינונית אבל העניינית למדי של פרטיזן בלגרד התייצבה אתמול קבוצה שמקדשת את האסתטיקה בואכה הדאווין. ככה זה גם נראה. וכל זה, במאת האחוזים וחד משמעית, על עודד קטש.

קשה מאוד לרדת להגנה לאחר שמאבדים כדור. אין בכך ספק. בטח ובטח כאשר מדובר בחטיפה. מצד שני, לא יזיק לנסות. למשל בסיום הרבע השני. 7.8 לסיומו ושתי הקבוצות יוצאות מפסק זמן. אין כאן איבוד ואין כאן חטיפה, אלא רק יריבה שמכניסה את הכדור למשחק מתחת לסל שלה. ניליקינה מקבל כדור ובדרכו הורד. ניליקינה חולף על פני הורד שדופק טרבולטה מבולבל. האם יוקובאיטיס יעזור? לא. האם וויל.פאקינג.ריימן? לא. האם רנדולף? לא. כי למה להפריע?

למשל בסיום הרבע השלישי. עם 14 שניות על השעון הגדול, רנדולף מתחיל מהלך 1 על 1 מול טייריק ג'ונס ואז מוסר לוויל.פאקינג.ריימן שחותך לסל. שמקבל את הכדור, לא רואה שמיים ומקווה לטוב. במקום טוב, הוא חוטף בלוק של החיים מאותו הג'ונס. בעוד זה קורה, 4 שחקנים נוספים של מכבי תל אביב צופים בחוסר עניין משווע, באותו בראון פשוט משייט לו ללא כדור לצד השני. ללא מפריע. שני כדרורים, מסירה, שני כדרורים ועוד סל על הבאזר, ושוב ללא התנגדות.

כי בסוף, אין דבר כזה הגנה שלשות או הגנת רביעיות או הגנת זוגות. יש הגנה. כלומר אין הגנה. למכבי תל אביב הזאת אין שום עניין או רעיון לנסות ולשבש את משחק ההתקפה של יריבתה. במקרה הטוב, היא שומרת קרוב ומקווה שאיזשהו אויב יחטיא. במקרה הרע, הוא לא מחטיא. אם פרטיזן מריצה, לדוגמא, תרגיל שבו בראון שלה יוצא על חסימה, הוא יקבל את הכדור מהחסימה. אם ירצה לקחת את הג'אמפר שלו מאזור העונשין, ככה יקרה. ושום יוקובאיטיס או סורקין (למשל) לא יעמדו בדרכו. וכל זה, במאת האחוזים וחד משמעית, על עודד קטש.

• 1. וויליאמס - כבוגר החוג של אלבה ברלין, הפסדים עבור טרביון וויליאמס הפכו כבר מזמן לדרך חיים. בכל מקרה, בכל הקשור להגנה, יש לו רגליים שמייצרות געגוע לז'ק כהן.
• 2. חילופים - תמיר בלאט יצא לנוח במהלך הרבע השלישי במינוס 11. זה, למרות שהיה המצטיין ההתקפי ברבע השלישי. זה, למרות שרק חצי דקה לפני כן יכול היה לנוח במסגרת פסק הזמן שלקחה פרטיזן. כשחזר לשחק ברבע הרביעי, הפיגור כבר עלה לכדי 26. ולא מדובר כאן בתופעה חד פעמית. מצד שני, יתכן בהחלט ששומרים כוחות לקראת המשחק החשוב יותר, בשני הקרוב, מול ג'קובן בראון ועפולה.
• 3. גם אם יתמהמה? - בסוף בסוף, מכבי תל אביב חסרה גארד דומיננטי. כלומר, חסרה גארד דומיננטי בערך מקיץ 2024. אחד שאפשר לתת לו את הכדור ולזוז הצידה. אחד שמנצח בעצמו הגנות. היא צריכה סקורר מוכח, כי אין לה. היא צריכה רכז ראשון ברמת יורוליג, כי אין לה. רגע, יכול להיות שמכבי תל אביב צריכה שני גארדים? אני לא יודע, אבל לגמרי סומך על המנהל המקצועי של מכבי תל אביב שיקבל את ההחלטה הנכונה. כמה חבל שאין לה כזה.

שיהיה לנו טוב.