לרובן אמורים ציפתה, לפחות על הנייר, נחיתה רכה במנצ'סטר יונייטד: כמעט 12 שנים מאז האליפות האחרונה, אינספור מאמנים שנכשלו, חלק מהם מהשמות הגדולים של הדור הקודם, כמו לואיס ון חאל וז'וזה מוריניו ובעיקר המתנה הכי גדולה שיכול לבקש כל מאמן חדש: אפס ציפיות וים של נסיבות מקילות.
נמנה את חלקן: סגל לא איכותי מספיק, DNA שעבר הנדסה גנטית ממצב של ניצחונות בתוספת הזמן למצב של ספיגות באותן דקות ממש, חוסר שיטה ובעיקר חוסר הבנה מצד הבעלים - וזו כאמור עוד רשימה מצומצמת יותר מזו של שחקני הספסל במועדון.
בייאושה ניסתה יונייטד כמעט כבר הכל: מאמן סקוטי שהיה אמור להיות "פרגי החדש," מאמן הולנדי קשוח אך הישגי, מאמן פורטוגלי שהוא טיפוס שאף אחד לא יכול לסבול, כוכב עבר נורווגי שכבש את השער הכי מפורסם והישגי בתולדות המועדון, מנהל טכני גרמני עם כריזמה של פקיד שומה, עוד מאמן הולנדי שהצמיח תחתיו קבוצה איכותית בתקציב נמוך ו... כמעט הכל נוסה לפני שהגיע הרכש מספורטינג ליסבון.
אמנם עסקינן ברכש על הקווים ובחדר ההלבשה, אבל אין בין האוהדים אחד שלא נזכר ביום ההוא בקיץ 2003, שבו נרכש מאותה קבוצה ממש, נער מחוצ'קן שאביו קרא לו על שם הנשיא האמריקאי שהעריץ (רונלד רייגן).
אמורים התקבל בתשואות שנמשכו גם כשהיה ברור שלא יצליח לשקם לגמרי את הקבוצה עם הסגל הנוכחי. הוא ניצח בדרבי באופן שהעלה נשכחות מיונייטד "ההיא", הוא סוף סוף ניסה ליישם בקבוצה שיטת משחק - והאוהדים, בגדול, תמכו. רק שאמש הוא כבר שמע לראשונה גם שריקות בוז.
זה לא היה ההפסד לניוקאסל לכשעצמו (הן אפילו פרגי כבר ספג חמישיות, שעל אחת מהן טבע את המשפט המפורסם, לפיו מדובר ב"עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד"), כמו הידיעה שגם אילו היה נמשך המשחק עוד חמש שעות -והחשש שלי הוא שגם אם הג'ורדיז היו מפנים את המגרש, יונייטד לא הייתה מצליחה לכבוש.
פשע מן העבר
אז אפשר להזכיר שהחלפתו התמוהה של דוד דה חאה (לא נטול בעיות, אבל יציב בסך הכל) באוננה הנוראי רובצת לפתחו של טן-האח, אפשר לציין בהמשך לאותה קביעה שלא הוא בנה את הסגל, שלא הוא רכש את אנתוני ב-100 מיליארד אירו, לא הוא שהניח שהתקפה של קבוצה שיש לה שאיפות לצמרת, יכולה להתבסס על חלוצים כמו הוילנד וזירקזי, שביום טוב יכולים להיות יעילים בליגה הבלגית. ואפשר כמובן להמשיך עם ה"לא-הוא" כמעט לגבי כל פגם בקבוצה.
רק שאמורים לומד כעת שלמרות שלא אתה הוא שגרם לבעיות, הרי שמשלב מסוים, אם לא הצלחת לפתור אותן, אתה הופך לבעיה בעצמך. כך אירע שמאמן שרק לפני כמה שבועות נחת במנצ'סטר כדי להיות פפ או קלופ הבא, הופך לכזה שכבר "מקבל גיבוי מההנהלה".
בין האוהדים הרבית של הקבוצה, שגם אחרי שנים שחונות היא עדיין אחת האהודות בתבל, מתקיים דיון ער בשאלת מידת אחריותו של אמורים לסיטואציה.
הרוב תמימי דעים שמה שקורה עכשיו הוא התפוצצות של כל הבעיות שאגרה הקבוצה במשך יותר מ-11 השנים האחרונות, בהן בזבזה על רכש תקציב בסדר גודל של מדינה קטנה באפריקה: אל אנתוני שכבר הזכרנו אפשר לצרף גם את די-מריה, פוגבה, סאנצ'ו, סאנצ'ס ורבים אחרים.
לכך נוסיף גם את הכישלון להצמיח כוכב מקומי, שלא לדבר על מחזור שלם כמו זה המכונה "הכיתה של 92". כאן אפשר למנות שמות מינוזאי (זוכרים?) ועד רשפורד - והחשש הוא שבקרוב יצטרפו לרשימה הזאת גם מאינו, דיאלו וגארנצ'ו... והנה הגענו לנקודה שבה מתעוררת גם ביקורת על המנג'ר החדש.
לא נשית עליו את חטאי העבר, חושבים חלק מהאוהדים, אבל לפחות ציפינו לראות איזושהי גישה חדשה, התקדמות ולו של מילימטר ממשחק למשחק, ולא נפילה מן הפח אל הפחת. ההנחה היא שרוב אוהדי יונייטד נמנים על המחנה הראשון, אבל אם תקלע הקבוצה למאבקי תחתית למשל (כרגע עומד הפער מהקו האדום על 7 נקודות), יתחילו לראות פחות הנהוני הבנה ולשמוע יותר שריקות בוז.
דיז איז אנפילד
אוהדי יונייטד הרבים, שרק לפני פחות משבועיים, אחרי הניצחון הדרמטי בדרבי, רצו אל הטבלה כדי לראות כמה מרוחקת הקבוצה מהמקום הרביעי, עלולים למצוא את עצמם מזנקים אחרי תבוסה אפשרית לליברפול לאותה טבלה ממש, הפעם כדי לראות האם הפער מהמקום ממנו יורדים ליגה - אוי לאצבעות שכך מקלידות - הצטמצם ל-4 נקודות...
בנימה אישית: התאהבתי כילדון קטן במנצ'סטר יונייטד ב-1975, כשהייתה ברגעי השפל החמורים ביותר שלה בכל הזמנים, שבאו בסך הכל 7-8 שנים אחרי הזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות (היום הצ'מפיונ'ס-ליג), שהגיעה אחרי האליפות האחרונה (כלומר עד ל- 1993). מאז ראיתי אותה מדשדשת, בעיקר אחרי ליברפול, בשנות ה-70 וה-80 ואחר כך עולה לגדולה בימי סר אלכס.
לנכדיי עוד אספר יום אחד על מסעותיי בעקבותיה ברחבי העולם, משעה של נסיעה צפונה מסידני אוסטרליה, שבה התגוררתי ב-1990, רק כדי לצפות מעל מסך בתיקו 3:3 בגמר הגביע מול קריסטל פאלאס, שהפך (בגמר החוזר) לתואר הראשון של פרגי - ועד לאצטדיון לוז'ניקי במוסקבה בו זכתה בפעם השלישית בגביע האלופות, אחרי הפנדל המוחמץ של אנלקה (לא של ג'ון טרי, כפי שנצרב בטעות בזיכרון של רבים).
ראיתי מהסטרטפורד-אנד את שער הניצחון במספרת המפורסמת של רוני בדרבי ואת השער המטורף של מייקל אואן בדרבי אחר (מה אתם יודעים, ראיתי אפילו את דימיטר ברבטוב כובש 5 שערים לרשת של בלקבורן...), ראיתי גם תבוסות כואבות, בראשן 4:1 לליברפול של יוסי בניון, בעצם רגע - אולי ה- 3:0 בניקוסיה למכבי חיפה...?
רוצה לומר, ראיתי את הקבוצה שלי ברגעים של שיא ושפל בכל רחבי אנגליה, אירופה ואפילו העולם (אם מוסיפים לבר האוהדים ההוא מצפון לסידני גם בר דומה בבייג'ינג...), אבל מעולם לא ראיתי אסופת שחקנים מדושנת שכזאת, שנהנית משכר עתק מבלי לספק את הסחורה - וחמור מכך, מבלי לקחת ללב. אוהדי כדורגל ותיקים שמחפשים רפרנס ישראלי, יכולים להיזכר במכבי תל אביב שבין 1979 ל-1993, תקופה שחונה ששיאה באותו 10:0...
הן לאורך "ההיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד" אם להיתלות שוב באילן הכי גבוה שצמח אי פעם באולד טראפורד, הייתה החולצה האדומה כל כך מחייבת ונושאת עליה כמעט 150 שנים של היסטוריה (גם אם צמחה בכלל מתוך חולצות בצבעי צהוב-ירוק, למתקדמים), עד שאין שחקן שלא זכה ללבוש אותה ולא החסיר פעימה.
לפעמים הביאה המחויבות הזאת להצלחות אדירות, לפעמים גרמה לפיק ברכיים, אבל מעולם לא ביזו אותה הלובשים אותה, כפי שעושים שחקני הסגל הנוכחי. טובים יותר או פחות, מאומנים יותר או פחות, מתאימים יותר או פחות לשיטה כזו או אחרת - את הכל אפשר להגיד לפני ואחרי המשחק, אבל לא להיות מחויבים למאמץ עילאי ב-90 הדקות שבתווך? על זה אין מחילה.
ורק על זה צריכה מנצ'סטר יונייטד, פעם שם גדול, להחליף כ-20 שחקנים לפני שנוגעים במאמן, למרות שהאחרון בטח כבר מתגעגע לליסבון.