"חזרתי להפועל תל אביב בעונת העלייה, 1989/90, אבל אחרי שעלינו שוב עזבתי את הקבוצה. עברתי להפועל רמת גן תחת המאמן משה מאירי. חתמתי שם על חוזה ארוך טווח ומפתה, גם מבחינה כספית, אבל אחרי שבעה מחזורים, התקדמות הקבוצה לעבר העלייה נראתה כבלתי אפשרית. החוזה בוטל, ועזבתי את המכתש. אבא שלי, דינו, שהיה עמוד התווך של חיי, לקח את העזיבה שלי קשה מאוד, כאילו זה היה כישלון אישי שלו. השינוי הזה השפיע עליו עמוקות. מאיש שמח ותומך, הוא שקע למצב של דיכאון חמור, וסבל ממאניה-דפרסיה. בסופו של דבר, אבא שם קץ לחייו, והטרגדיה הזו ריסקה את המשפחה שלנו. בגיל 27 בלבד, גיל שבו שחקני כדורגל פורחים, פרשתי מהמשחק שהיה האהבה הגדולה של חיי".
הדובר הוא אליאור ברנס, כישרון גדול בכדורגל של שנות ה-80. ב-1986 הפציע והיה בורג משמעותי באליפות של הפועל תל אביב, אבל נעלם יחסית במהירות ממרכז הבמה. "אבא דינו, עלה מאלג'יר, ואמא שלי, אסתר, היא ילידת הארץ. יש לי אח בשם ערן ואחות בשם מירב. נולדתי ב-2 בדצמבר 1967. בילדותי התגוררנו בבת ים, עיר עם מסורת כדורגל עשירה ושלוש קבוצות מקומיות, ושחקנים רבים שהשתלבו בקבוצות כמו הפועל ומכבי תל אביב. את לימודיי בבית הספר היסודי עשיתי ב'יצחק שדה', שם לימד אותי התעמלות ציון חצרוני, אצן מצטיין למרחקים ארוכים. בתיכון למדתי ב'אורט מלטון', והמורה לספורט שלי היה שוקי איינהורן, שחקן כדורגל מצטיין בבית"ר נתניה ובמועדון הכח רמת גן.
"כשהייתי בן שש, אבא שלי ראה מודעה בחדשות הספורט על מבחנים לבית ספר לכדורגל של הפועל תל אביב במגרש בלומפילד. הבוחנים היו גיגי כהן ורחביה רוזנבוים. המבחנים כללו משחקונים קצרים ובחינת שליטה ראשונה בכדור. עברתי אותם בהצלחה רבה, לשמחתו הגדולה של אבא שלי, שלא פספס מאז אף אימון או משחק שלי. המאמנים הראשונים שלי היו עודד הכט ומוניו קריו, שהיו עבורי מדריכים משמעותיים, ואני נחשבתי אז לאחד מהילדים המוכשרים ביותר".
בגיל 13 חווה רגע שיא ראשון. "זומנתי על ידי המאמן מוישיק מאירי לנבחרת הנערים שיצאה לארגנטינה לטורניר קדם גביע העולם. בין השחקנים הבולטים בנבחרת היו אלון נתן, לביא קוזניצקי השוער וחי קרייס. המשחקים התקיימו במגרשי הכדורגל של בואנוס איירס לעיני אלפי אוהדים, והיינו אחת מ-24 נבחרות, ביניהן גם יוגוסלביה ופרו. הגענו לשלב שמינית הגמר וסיימנו במקום ה-12. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת עבור ילד שחגג אז בר מצווה".
בהפועל תל אביב קידם אותו המאמן בן חור מזרחי בנערים. "בקבוצת הנוער עבדתי תחת קיקו רחמינוביץ', שהיה בלם עבר מפואר ומאמן נהדר. התקדמתי במיוחד בניהול המשחק וביכולת שלי לבשל שערים לחבריי לקבוצה. אחד משיאי הקריירה הצעירה שלי היה כשזומנתי לנבחרת הנוער לטורניר קדם אליפות העולם שנערך באוקלנד, ניו זילנד, בינואר 1987. המאמן שלנו היה גיגי כהן, והחלוץ המצטיין היה משה אייזנברג, שכבש בשני משחקי תיקו נגד ניו זילנד ואוסטרליה. לצערנו, התוצאות לא הספיקו לעלות לשלב הבא, והאכזבה הייתה גדולה מאוד".
לפני הטורניר בניו זילנד, חווה פריצת דרך משמעותית: "שולבתי בהרכב הבוגרים של הפועל תל אביב בעונת 1985/86, תחת המאמן האגדי דוביד שוויצר. שיחקתי בקבוצה לצד שמות גדולים כמו אקהויז, עמר, אלי כהן, סגל, יאני, ז'אנו, סיני ושבתאי לוי. המאבק על תואר האליפות היה מול מכבי חיפה, בעוד מכבי תל אביב הייתה השלישית בטבלה. בגביע המדינה הודחנו בשמינית הגמר על ידי מכבי חיפה, אך חוויתי את הופעתי הראשונה בהרכב בתיקו 1:1 נגד הפועל כפר סבא. אלה היו רגעים מכוננים שלא אשכח לעולם".
הוא משחזר את הריצה המטורפת לאליפות באותה עונה: "המאמן דוביד שוויצר אמר לנו שעלינו להמשיך בניצחונות רצופים כדי להגיע למשחק ההכרעה מול מכבי חיפה. במשחק מול מכבי שעריים, שהייתה האחרונה בטבלה, הוא הזהיר אותנו מפני מעידות מול קבוצות התחתית. זה היה יום חורפי וגשום, ובלומפילד היה כמעט מלא. המשחק הזה הפך למשחק חיי. ניצחנו את שעריים 2:3, כבשתי שני שערים, כולל שער ניצחון דרמטי בדקה ה-84 מול השוער אדיר שמיר. הרגע הזה, עם קריאות האוהדים ברקע וחיבוק הקבוצה, היה חלומי. אחרי המשחק, פגשתי את אבא שלי שחיכה לי בחניה מול שער 4. הוא היה האדם המאושר ביותר בעולם. מאותו רגע, השם שלי הפך למוכר לכל אוהד כדורגל, ובעיקר להפועל תל אביב. לאחר מכן, המשכנו לנצח את שמשון תל אביב, נתניה והפועל באר שבע, וכך הגענו למשחק האליפות מול מכבי חיפה. עבור מכבי חיפה, נקודה אחת הייתה מספיקה לאליפות, אבל אנחנו, בעזרת שער של גילי לנדאו, ניצחנו 0:1. זה היה משחק ששודר לראשונה בטלוויזיה, והרגשתי חלק מרגע היסטורי."
משה סיני היה הדמות החשובה ביותר עבורו בהפועל תל אביב: "הוא חנך אותי בבוגרים, היה בן זוגי באימונים, ועזר לי להבין איך למקסם את הקריירה שלי. הוא הסביר שכישרון בלבד לא מספיק כדי להצליח, ושעליי לעבוד על האופי והדרך. לצערי, עשיתי טעויות רבות ולא תמיד הקשבתי לו, כי לא הייתה לי דמות מנטור נוספת או מערכת תמיכה מלבד אבא שלי, שהיה כל עולמי. בעונה שאחרי, התקשיתי להתמודד עם ההערצה, הכתבות היומיומיות בעיתונים פגעו בי, והבנתי שכישרון לבד לא מוביל להצלחה. היו שטענו שאני משחק בעיקר לרוחב המגרש, אבל תמיד ראיתי את זה כחלק חשוב בניהול המשחק ובהעברת מהלכים מצד לצד. בזכות השילוב המצוין שלי עם השחקנים, בישלתי שערים רבים".
בעונת 1987/8 היה אמור להיות שותף לאליפות נוספת, אבל אז הגיע חוסר המזל. "בתחילת העונה תחת יצחק שניאור, ספגתי פציעה קשה. זה קרה במשחק מול מכבי פתח תקווה, כששוער הקבוצה, עופר פביאן, פגע בי בטעות ושבר לי את הרגל. במקום להגיע לאימון הנבחרת עם המאמן מילנקו מייחיץ', מצאתי את עצמי בבית חולים. הפציעה לקחה ממני שנה שלמה של שיקום, וכשחזרתי כבר היה קשה להשתלב בהרכב, בעיקר כי בקישור היו שחקנים מובילים".
הוא חזר לחיקו של דוביד שוויצר. "עברתי עם דוביד להפועל ירושלים, והוא עשה הכול כדי להחזיר אותי למרכז הבמה. דוביד היה בשבילי הרבה יותר ממאמן. הוא היה מורה דרך, מחנך וסוג של סבא. הוא דיבר איתי לא רק על כדורגל אלא גם על החיים עצמם, וסייע לי לראות בעבודה בכדורגל מקור פרנסה. בהפועל ירושלים קיבלתי את החוזה הכספי הגבוה ביותר שהיה לי אי פעם. דוביד היה המאמן הגדול ביותר שזכיתי לעבוד איתו, ואני מוקיר לו תודה כל חיי."
ואז הגיעה הטרגדיה הגדולה. "בעקבות האירוע עברתי לאילת, בעידודה של אמא שלי. שם שיחקתי בליגה נמוכה תחת המאמן ליאון קונסטנטינובסקי. במקביל, עבדתי כפקיד קבלה במלון, למדתי מלונאות, ואף הגעתי לנהל מלון באילת. בנוסף, סיימתי קורס מאמנים במכון וינגייט, מה שהחזיר אותי בהדרגה לעולם הכדורגל.
"כשחזרתי למרכז הארץ, אברשה מרצ'ינסקי הזמין אותי לאמן במחלקת הילדים של הפועל כפר סבא. מאוחר יותר, איל ברקוביץ', שהיה אחד מגדולי הכדורגלנים שלנו ואדם יוצא דופן, הביא אותי לאמן ולנהל במחלקת הנערים של הפועל תל אביב. איל היה מנטור עבורי, ולימד אותי המון על ניהול ואימון. כשהוא עבר להפועל ראשון לציון, הוא לקח אותי יחד איתו לתפקיד ניהולי בחטיבה הצעירה של המועדון".
לאורך השנים, איל ואביו, זאב, עזרו לו גם במישור האישי: "כשהייתי בקשיים כלכליים גדולים, הם תמכו בי בשקט ובענווה, ללא פרסום. אני אסיר תודה על כך לעולם. בהמשך, אימנתי בגדנ"ע תל אביב תחת מנחם מור, וכיום אני מאמן קבוצת ילדים במכבי שעריים. למרות כל העליות והמורדות, אני עדיין מרגיש מחובר למשחק ולדור הצעיר, שמחזיר לי את האהבה לכדורגל".
מה מצבך המשפחתי?
"לא התחתנתי עד היום, אבל הייתה לי מערכת יחסים עם הילה, שהובילה להולדתו של בני יובל, שכיום בן 20. האמנתי שיובל ימשיך בדרכי בכדורגל, כיוון שהיה בעל כישרון ענק, אבל לצערי, בגיל הנוער הוא החליט לוותר. למרות זאת, יובל הוא האושר של חיי והאור שמאיר את דרכי. בהמשך הייתה לי זוגיות קסומה עם אירית, שהייתה אהבת חיי, אך נפרדנו לפני שנתיים. כיום אני לבד ומקווה להכיר בת זוג שתשתף איתי את המשך הדרך".
המשפחה שלו ממשיכה לשמור על קשר חזק עם הכדורגל: "הבן של אחי ערן, רוי ברנס, הוא שוער בהפועל תל אביב, ועתי, הבן השני, נחשב לכישרון גדול במחלקת הנוער. גם הבן של אחותי מירב, אורי, משמש כמאמן במחלקת הנוער של הפועל תל אביב. כך שהמסורת המשפחתית בכדורגל ממשיכה לחיות ולהשפיע על הדור הבא".
ומה לגבי הכסף?
"מבחינה כלכלית, לא עשיתי הרבה כסף בכדורגל. מהפועל תל אביב קיבלתי במתנה רכב סיאט איביזה. את השירות הצבאי שלי עשיתי בחיל הקשר בצריפין, שם הבינו שאני כדורגלן ואפשרו לי לצאת לכל האימונים והמשחקים".