את העונה שעברה בליגת העל פתחה הפועל ירושלים עם זר, ישראלי ומתאזרח מהליגה הלאומית (סטורם וורן, ארד הררי וג'ו אלכסנדר) וללא מאמן על הקווים, ואף גייסה את מנהל הקבוצה (עדי כהן סבן) כדי שישחק. היא הפסידה ברמת גן והובסה ב-40 הפרש בעפולה.
אבל אפשר להבין - כי בארץ השתוללה המלחמה בשלביה העצימים ביותר, האזעקות יללו על בסיס קבוע, וכל מי שאינו מקומי חשש להגיע ארצה.
את עונת 2020/21 סגרה הפועל ירושלים עם שלושה שחקנים אחרים מהלאומית (ג'וליאן בויד, אנדרו יודי ודניאל דנינו) וכשעוזר המאמן מדריך אותה. היא הצליחה לרשום ניצחון רומנטי וחסר משמעות על מכבי תל אביב, לפני שהודחה בסוויפ בידי גלבוע/גליל.
אבל אפשר להבין - כי הימים היו ימי מבצע שומר החומות, כשטילים שוגרו לירושלים, ורחובות המדינה דיממו ממהומות, מהתפרעויות ומאלימות, ורבים מהזרים נטשו לבלי שוב.
את המשחק אמש (שלישי) סיימה הפועל ירושלים עם ארבעה שחקנים. היא הגיעה להמבורג עם תשעה שחקנים, איבדה אחד בפציעה, שלושה בחמש עבירות ועוד אחד בהרחקה - ושתי שניות וחצי מהבאזר, כשגם כריס ג'ונסון הורחק, לא הייתה לה אפילו חמישייה להעמיד על המגרש.
אבל אפשר להבין - כי... לא, בעצם אי אפשר להבין.
רגע מביך שכזה לא אירע בהיסטוריה הארוכה והממושכת של האדומים באירופה, ולתהום הזו קפץ המועדון בעיניים פקוחות. אפשר לא להחתים מחליף לנמרוד לוי במשך שלושה חודשים (והספירה לא תיעצר בקרוב); אפשר גם להביא שחקן אחד, בודד, בינוני ואפרורי במיוחד, במקום אוסטין וויילי וג'סטין סמית' שנפצעו והושבתו באותו שבוע; אפשר גם לחתוך בהוצאות ובאיכות, ולהחזיר שחקן שכבר בעבר לא עמד בסטנדרטים, תוך כדי שכנוע עצמי בלתי אמין שהוא פחות טוב מספידי סמית', אבל "יתאים" יותר.
אפשר, ואפשר, ואפשר - או שלא, בעצם אי אפשר.
הכדורסל הישראלי נכנס בשנה וחצי האחרונות - דווקא בתקופה הזו, תחת השפעות הגורמים הסביבתיים שאינם קשורים בכלל לספורט - לעידן חדש ומרתק. מכבי תל אביב מדממת נכסים מקצועיים ותדמיתיים בזה אחר זה, הפועל תל אביב קונה מכל הבא ליד (וגם ממה שאינו בא ליד) ומייצרת באזז שכמותו לא נראה ונשמע כאן מעולם, ולירושלים יש את בעל הבית הכי עשיר בתולדות הענף. ביי פאר.
אבל לנתון הזה, מתברר, אין כרגע שום משמעות. מתן אדלסון מתנהל בעצלתיים, בסבלנות שהתפרשה כבר מזמן כאדישות, ואולי מתוך אג'נדה הפוכה לזו של עופר ינאי: הוא עושה רעש בלתי פוסק? אני אתנהל כאילו באתי ממנזר השתקנים; הוא מחתים שחקנים נוצצים בחוזים מוגזמים? אני אלך על השמות האלמוניים שיבואו קטנים וייצאו גדולים (או שלא); הוא מגיב באימפולסיביות ומנחית עוד ועוד שמות על כל שחקן שנפצע או נכשל, גם אם צריך להוציא אותם בסכומי עתק מקבוצותיהם? אני אשב בחיבוק ידיים ואחכה ואחכה ואחכה, עד שכל הפצועים יחלימו או עד שהעונה תיגמר. מה שיבוא קודם.
לפני שבועיים, בריאיון לשי האוזמן בפודקאסט מבית הפודיום, פתח אדלסון צוהר לפילוסופיה הניהולית שלו. אוהדי הקבוצה, שגם כך תולשים את שערותיהם מתסכול, נותרו קירחים.
היו כאלה שבמשך תקופה ארוכה חיפשו היגיון בחוסר השיגעון: מה הטעם להשקיע כספים מיותרים השנה, הם חשבו לעצמם, כשאפילו אין מגרש ביתי במסגרת האירופית? אם אחד כמו אדלסון התאמץ והשקיע ורכש קבוצת כדורסל, הוא בוודאי ממתין לשעת הכושר הנכונה כדי להביא את הבום העל-קולי, ובעתיד הקרוב, כשהשגרה תשוב לחיינו, ארובות ההשקעה ייפתחו.
אולי זה עוד יקרה, אבל מעטים מאמינים בכך אחרי שהבעלים דיבר והסביר וביאר וניתח. כי מה היה שם בעצם? אדלסון סיפר ש"הגשנו הצעה היסטורית לים מדר", אבל "לא נכנסנו איתו למשא ומתן. זה היה Take it or leave it". על חריגות מהתקציב אין מה לדבר - גם לא כדי לרבע את המעגל, לשנות את המציאות ולשבור את השוויון.
למה להחתים שחקן ראוי במקום וויילי? הוא הרי ישוב לשחק בפברואר, ואולי יחזור לכושר מלא במרץ, ועד אפריל בטח יתרום משהו. אז מה אם עונת היורוקאפ עלולה להסתיים עד אז, ומי יודע לאן תידרדר הקבוצה בטבלת ליגת העל ומה יעלה בגורל גביע המדינה שיהפוך כבר להיסטוריה עתיקה.
אדלסון הודה שהיו שחקנים שנפסלו על ידו בגלל "יחסי ציבור". וחזר כמה וכמה פעמים על המילה "סקסי" כשתיאר את החיפוש אחר השם הנכון. אז הייתה לו איזו פנטזיה על בובאן מריאנוביץ', אבל המנהל המקצועי דן שמיר והמאמן יונתן אלון לא כל כך היו בקטע, והאמת היא שזה בכלל לא היה רלוונטי בתחילת הקיץ. בשבועות האחרונים היו שמות אחרים שנבדקו, וכל אחד מהם ירד מהפרק מסיבות אחרות.
כשהצוות המקצועי סימן את היידן דלטון - פאוור פורוורד עם קליעה שהיה לא רע בהפועל חולון - הבעלים סירב לאשר את החתמתו. לא מדובר בשחקן ששובר מסגרות תקציב, וחוזהו לא היה אמור לכסות את הסכומים שמרוויח וויילי. ובכל זאת, הוא נפסל כי לא היה בכיר מספיק. או "סקסי", אם תרצו. ההיגיון אומר שבעקבות כך, יגיע מישהו אחר. בכיר. איפה הוא?
לאחרונה נעשה ניסיון יומרני להנחית בבירה את צ'ימה מונקה. לכאורה, הוא עונה על כל הדרישות: הוא אמנם יקר, אבל אחד הבכירים ביותר, והוא בהחלט "סקסי". באסקוניה מעוניינת להיפטר מהפורוורד האדיר שלה בגלל בעיות ביחסים בינו לבין המאמן פאבלו לאסו ושחקנים אחרים בקבוצה - ובעיקר כדי להרוויח עליו קצת כסף, לפני שישתחרר בחינם ובאין מפריע עם תום חוזהו בסוף העונה. תג המחיר שלו, שעמד בקיץ על מיליון יורו וחצי, צנח לשליש ומטה.
הייתה רק בעיה אחת. אין ספק שמונקה "סקסי" בשביל ירושלים, אבל ירושלים אינה "סקסית" עבורו. הוא הבהיר שיעדיף לסיים את השנה בוויטוריה, על אף כל הבעיות הנלוות, ואם יעזוב - זה יהיה רק לקבוצה גדולה ובכירה מהצמרת האירופית. הוא גם הוצע לאחת כזו, ריאל מדריד, שזקוקה לשחקן במשבצת שלו. היא אמרה לא, תודה.
אז מונקה לא רצה, ואת דלטון לא רצו, ועל הפרקט בהמבורג נותרו ארבעה שחקנים. לכישלון הגדול הזה הובילו הצלחות קטנות, שעליהן משלמים האדומים ביוקר. חודש נובמבר המושלם, שבמהלכו הם לא איבדו משחק, היה בבחינת שמש שקרנית ביום חורף מקפיא. הם שיכנעו את מי שרצה להשתכנע שהכל בסדר, ואין טעם לאבד את הראש, ובכלל, אולי עשרה שחקנים שיצליחו להרכיב אימון של חמישה על חמישה זה בכלל אוברייטד.
אלא שאז הגיעה ולנסיה, אבל טוב, היא הקבוצה החזקה במפעל. ובאה גליל עליון, אבל נו, בסוף היא נכנעה אחרי הארכה. והופיעה לייטקאבליס, אבל היי, דברים כאלה יכולים לקרות. ונקבעה הרקדה בהרצליה, אבל אתם יודעים, איתה יש חשבון אישי פתוח. והמבורג. אוי, המבורג. שעמדה עד אתמול על מאזן של 2 מ-27 בעונה וחצי ביורוקאפ, והפסידה העונה בהפרש ממוצע של 19.8 נקודות. אולי זאת כבר בעיה.
ירושלים תשוב לישראל רק הלילה, אחרי מסע ממושך שכולל עצירה לשש שעות בוורשה. ביום ראשון תעלה מכבי תל אביב לארנה, ונכון לעכשיו רק שלושה שחקנים מקומיים יהיו כשירים למשחק נגדה: קאדין קרינגטון, גבי צ'אצ'אשוילי ואיגור קולשוב, שעוד לא נפגש אפילו עם חבריו החדשים. אולי, כאמור, זאת כבר בעיה.