27,000 אוהדי הפועל תל אביב עמדו, מחאו כפיים והזילו דמעה. מעולם לא היו כל כך הרבה אדומים בבלומפילד. עוד רגע יתחיל המשחק נגד מ. ס. אשדוד. המפסידה תרד ללאומית, משחק שמוגדר "לחיים ולמוות".
זה קרה ב-11 במאי. עכשיו כולם עומדים לזכרו של דניאל לוי, לוחם חטיבת הנח"ל שיום לפני כן נהרג בקרב בעזה. הוא כל כך רצה להגיע למשחק של קבוצתו האהובה, לעמוד בשער 4-5 ולתת את כולו בשביל הפועל. פתאום המושג" לחיים ולמוות" קיבל משמעות אחרת, כואבת כל כך.
הפועל כמובן הפסידה וירדה ללאומית. יום לאחר מכן דניאל נקבר בחלקה הצבאית בקרית אתא. הקבר שלו כוסה בצעיפים ובחולצות של הקבוצה.
בערב חמישי האחרון הגיעה משפחתו של דניאל לבלומפילד לערב זיכרון יוצא דופן. "לעולם לא תצעדו לבד", נקרא ערב הזיכרון לחמישים אוהדי הפועל תל אביב שנחטפו, נהרגו ונרצחו במתקפת השבעה באוקטובר ובמלחמה. את הוצאת הספר וקיומו של ערב הזיכרון יזם אוהד הקבוצה ואיש העסקים רועי ורמוס יחד עם זוגתו, מיכל ועם דקלה קפצן. לרגל האירוע הוצא ספר ובו סיפוריהם של כל האוהדים, הרוגי המלחמה הנוראית.
לאולם ה-VIP של בלומפילד הגיעו בני משפחות ההרוגים והחטופים, שחקני עבר, או ליתר דיוק אגדות עבר, מנהלי ובעלי קבוצות הכדורגל והכדורסל וכותבי הטקסטים שבספר הזיכרון. באולם הוצבו 50 עמודים, כל עמוד עם תמונת החלל ומתחתיה ציטוט מתוך הטקסט שנכתב עליו בספר.
הייתי שם ולצד העצב על אובדן גדול כל כך, הרגשתי בעוצמה גאווה אדירה להיות חלק מקהילת הפועל תל אביב. מתוך הכאב והצער והיקף בלתי נתפס של עומק החלל שנפער, ב-14 החודשים הנוראיים שמאז 7 באוקטובר, המושג "קהילת הפועל תל אביב" קיבל מובן נוסף שהתבטא בעשרות הלוויות, טקסים, פעולות הנצחה וחיבוק יום-יומי. התבלטה פה קהילה מדהימה, קהילה כואבת, עצובה, חזקה ומחבקת.
זכיתי להימנות עם כותבי הסיפורים ודניאל לוי ז"ל הוא החייל שעליו כתבתי. הוריו, סיגל ודוד, פתחו לי חלון לעולמו של בנם . עולם של נער מקרית מוצקין שהיה לו ברור שבצבא יעשה את המקסימום ויהיה לוחם חי"ר, נער שיחד עם אביו ועם אחיו, אוראל, הלכו נגד הזרם בקריות והיו מסורים בכל ליבם להפועל. על רגלו קעקע דניאל דמות אבא וילד אוחזים ידיים ומעליהם סמל הפועל ת"א.
את דמותו של דניאל הכרתי לצערי רק אחרי מותו והרגשתי שאנחנו בני משפחה, משפחת הפועל. גיא לרנר, שכתב על איליי עדני ז"ל, קצין במגלן, היטיב לתאר בספר את אותה תחושת השתייכות לקהילה האדומה: "אם פגשתי את איליי, אז אולי התחבקנו בגול של הפועל. זה אירוע נדיר כל כך, שגורם לך להתחבק עם אנשים שלעולם לא פגשת. קל להתחבק עם מישהו שאוהב כל כך את מה שגם אתה אוהב כל כך, את הקבוצה הנוראית והנהדרת הזאת שלובשת אדום וגורמת לנו כל כך הרבה פעמים להיות אדומים מבושה, ולעתים נדירות להיות אדומים משמחה".
לערב הזיכרון הגיעו אגדות עבר - יעקב אקהויז, משה סיני, גילי לנדאו, שלום תקוה, שביט אלימלך, סלים טועמה, עומר דמארי, חיים זלוטיקמן, מתן נאור, שמעון אמסלם ואחרים. למי שליבו לא נתון למועדוני כדורגל או כדורסל ישמע הדבר בומבסטי, אבל אני הרגשתי שם כחלק משרשרת הדורות של הפועל. אנשים רוצים להשתייך למסגרת, לגוף, לקהילה, למשפחה- להיות חלק ממשהו שנותן משמעות ושייכות. סבי, אביה של אמי, ראה את הפועל לפני 95 שנים משחקת בדמשק ומנצחת (וחוטפת מכות). בשבילו היה זה משחק שהמחיש וחיזק את השייכות שלו לתנועה הציונית. הוא, סבתי וחבריהם הקימו אז ברובע היהודי תנועת נוער חלוצית לקראת הגשמת החלום של תחיית העם בארצו.
הפועל גם נתנה שייכות ועוגן לאבי ששרד עם אמו את מוראות השואה והגיע איתה לארץ מיוגוסלביה. ילד מבוהל, גלותי עם משקפיים עגולים ושם לא צברי בעליל התעקש להפוך לארץ-ישראלי. שמו שונה, אחר כך אימץ את הפועל או שאולי היא אימצה אותו. כמו שדניאל לוי קעקע על רגלו אותו ואת אביו צועדים ביחד תחת סמל הפועל, גם אלי, כמו לעוד עשרות אלפים שנושאים את השריטה, עברה בלי שאלות ופיקפוקים האהדה לקבוצה "הנוראית והנהדרת" הזאת. מי שתרם אולי יותר מכל לגיבוש והגדרת החיבור לקבוצה הוא עלי מוהר. באחד מטוריו כתב: "אוהד הפועל אינו זקוק לשום אישור ולשום המלצה בכל מה שקשור לקבוצה שלו. הרי איננו חולקים על כך שהיא מעצבנת, וכל מה שאנחנו מבקשים הוא רק שיסבירו לנו איך, איך הקבוצה המרגיזה הזאת בכל זאת כל כך שגיבה (ואדירה וכבירה ונצחית, ואדומה ונפלאה ובלתי מושגת)? אתכם זה מטריד? אותנו זה משגע! הרי אנו, אוהדי הפועל, משתוקקים יותר מכל אחד אחר לפצח את החידה, לסלק את המסתורין הזה. את חיינו אנו מקדישים לכך".
אני לא חושב שאי פעם תפוצח החידה ויסולק המסתורין הזה, אבל ביום חמישי, בערב בבלומפילד, קיבלתי עוד הסבר למה הקבוצה המרגיזה הזאת בכל זאת כל כך שגיבה.