כשהיינו קטנים, לפני שהיינו באירופה ועל משחקים נגד מנצ'סטר יונייטד ומילאן אפשר היה רק לחלום, הסתובבה בארץ אגדה אורבנית, ששורדת עד היום, על כך שאולי הכדורגלן הישראלי נחות מיריבו האירופי בכוח פיזי, כושר, סיבולת, משמעת טקטית וניסיון, אבל יש לו מעלה אחת שנותנת לו צ'אנס: עדיפות טכנית.
איכשהו, בחסות קומץ מכדררים מחוננים כמו אורי מלמיליאן, משה סיני, נסים כהן וכמובן שלום רוקבן האגדי, (שבאמת היה פנומן עולמי, רק שרוט קשות), שכנענו את עצמנו שמבחינת הטיפול בכדור, אנחנו באותה רמה (אם לא יותר) כמו הכדרוגלן הממוצע בארצות שקבוצותיהן ונבחרותיהן רומסות אותנו בכל הזדמנות.
אז נכון שהכדורגל האירופי נתן קפיצת מדרגה ענקית בזמן הזה, אבל מתגנבת ההרגשה שגם אז זה לא היה נכון. מה שבטוח - היום זה בוודאי לא נכון. במקרה, יש לישראל כרגע כמה שחקנים מחוננים בקנה מידה עולמי - כולם בקישור הקדמי. תורידו את ברקוביץ', שפצוע חצי מהזמן, ואת רביבו שיותר מחצי הזמן מתופקד בנבחרת מחוץ לעמדתו הטבעית, ותבינו שהיום לשחקן הממוצע באירופה - ואני מדבר בעיקר על שחקנים בתפקידים "אפורים", כמו בלמים וקשרים אחוריים - יש טכניקה גבוהה לאין ערוך ממקבילו הישראלי.
בדור האחרון צמחו באירופה שחקנים כמו סטיבן ג'רארד וקירון דאייר ופטריק ויירה ואדגר דווידס ורוי קין ועוד ועוד. אצלנו שחקנים בעלי יכולת טכנית כזו היו מיד הופכים לעושי המשחק ולחלוצים בקבוצותיהם ובנבחרת. שם הם קשרים אחוריים, אפורים יותר כביכול.
היכולת לקבל מסירה של 30 מטר, לעצור, להסתובב ולהמשיך את שטף המשחק בתנועה חלקה אחת - בתנאי משחק אמיתיים, וכעניין של שגרה - היא משהו שדי זר לרוב מכריע של השחקנים שלנו, כולל הדור החדש של עושי המשחק (חוץ מבניון). הם מעדיפים לחשוב שעצירת הכדור עם הגב לשער וניסיון לעבור את היריב בדריבל זו הטכניקה האמיתית.
היכולת לקבל מסירה חזקה למרחק קטן, עם הגב לשער, להסתובב ולשחרר מסירה בתנועה חלקה אחת הם דברים שממעטים מאד לראות אצלנו. הדבר בולט במיוחד על סף הרחבה.
ראיית משחק דווקא יש, ושחקנים מעמידים את חבריהם לא פעם בעמדות מבטיחות. אבל היכולת לתרגם את האפשרות הזו למצב הבקעה, לפני שהיריב מגיב למהלך הראשון ומתמקם - זה משהו נדיר. כשזה כבר קורה, זה בדרך כלל משהו באמת מתוחכם, איזו השארת כדור רברבנית-משהו בעקב או בצד החיצון של הנעל, וזה כמובן מרהיב. אבל היכולת לעשות באופן שגרתי סדרה של פעולות פשוטות ובסיסיות, רק ברצף חלק וזורם עד שייראה כאחיזת עיניים - זה משהו שנראה כאילו החבר'ה שלנו כלל לא מתאמנים עליו.
וחבל, שכן זה בדיוק מה שהופך את הקצב ברמות הגבוהות למהנה וקטלני בהרבה ממה שרואים אצלנו. זו לא איזו התרוצצות מטורפת, לא ששם רצים ללא הפסק (טוב, באנגליה כן, אבל זה לא מעיד על הכלל). פשוט שם, במקום לבצע ארבע פעולות קטועות של עצירה, עצירת כדור, מסירה והמשך תנועה (או תזוזה קטנה ובעיטה), עובדים כל הזמן על איך להפוך את הרגע הזה לתנועה זורמת אחת, כזו שמקפיאה את היריב ולא נותנת לו להגיב על תחילתה בטרם יושלם סופה.
גם הדיוק במסירה אצלנו במצב איום. מישהו ספר אתמול כמה פעמים הסתיימה התקפה ישראלית בכך שמסירה נחטפה במרחק חמישה מטרים לפחות מהשחקן הישראלי הקרוב ביותר? מה זה הדבר הזה?! פיק ברכיים? נגמרו הימים ההם. היום שחקן נבחרת ממוצע רואה יריבה אירופית מהדרג הראשון לפחות פעמיים בשנה במדי קבוצתו, ועוד פעם-פעמיים בשנה בנבחרת במשחקים מחייבים. זה לא התרגשות וגם לא כושר, אלא פשוט יכולת טכנית לקויה.
תפסיקו לספר סיפורים על חסרונות גנטיים כביכול שנגדם "אין מה לעשות" ובואו נתחיל לשפר את הטכניקה. לא את הדריבל, אלא את העצירה והפס, אבל נקי ומהר וחזק ותחת לחץ ובאחוזים גבוהים. צריך לנקות ולהשחיז את הלבנים האפורות של היסודות ולהפסיק לחשוב שבזה אנחנו דווקא בסדר. כשנלמד לרקוד כמו שצריך, נצליח לרכוש הזמנה לנשף של הגדולים.
יתרון טכני, עאלק
3.4.2003 / 7:34